החלטת קיבוץ לא לחדש הסכם שכירות - אינה מהווה חוסר תום לב. הקיבוץ רשאי לא להשכיר דירה למי שהוא סבור כי אינו מתאים לאורחות החיים בו. כך פוסק השופט נאסר ג'האשן, מבית משפט השלום בחדרה, בתביעה לפינוי מושכר שהגיש כפר גליקסון נגד בן-קיבוץ, שבעבר היה גם חבר האגודה.

עוד על השכרת דירות בקיבוצים:
אפיקים: השוכרות לא הסכימו להתפנות מהקיבוץ
צריך לדווח על הכנסות מהשכרת דירה בקיבוץ?
עוד עניינים משפטיים וסיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

בנוסף, מבהיר השופט שבשיחה המתנהלת על מדשאות הקיבוץ, בין מנהלת ההשכרות בקיבוץ לבין אותו בן-קיבוץ, אין משום כריתת הסכם שכירות או הארכתו.

לפי הסכם השכירות, טוען קיבוץ כפר-גליקסון, רשאי היה בן-הקיבוץ (הנתבע) להתגורר בדירה בת חדר וחצי עד ליום 1.7.2012, ומשתמה תקופה זו, היה עליו לפנותה. משלא עשה כן, הגם שקיבל הארכה של חודש ימים - הגיש נגדו כפר-גליקסון, באמצעות עורכי הדין אילן גולדשמידט ולילך בובר ("גולן, גולדשמיט, עורכי דין"), תביעה לפינוי הדירה.

הנתבע, שהיה בעבר חבר האגודה השיתופית כפר-גליקסון (הוריו מוסיפים להתגורר בקיבוץ כחברי האגודה), טען, באמצעות עו"ד גתאי ברלל, כי הסכמי השכירות בקיבוץ הוארכו מאליהם מחדש בכל שנה, אלא אם הודיע התושב במפורש שאין רצונו בכך. בדרך זו, לדבריו, נכרת הסכם שכירות חדש בעל-פה גם לגבי שנת 2012.

"כבן של חברי קיבוץ", טען הנתבע, "קמה לו זכות להתגורר בקיבוץ ועל האגודה לספק לו דיור, ככל שדיור זה זמין". בנוסף, טען נגד התנכלות כפר-גליקסון כלפיו, שלדעתו הביאה להחלטה לפנותו. לדבריו היתה זו תגובה של הקיבוץ כלפיו משום התנהלותו כ"נאמן ניקיון" מטעם המשרד לאיכות הסביבה, שפעל כדי למנוע פעילות מסחרית בלתי-חוקית שקיים הקיבוץ.



השופט מוצא כי הגם שההסכמים הכתובים שנחתמו בין הצדדים עשו שימוש במושג "רישיון למגורים", הרי מדובר ב"יחסי שכירות", ובהתאם מחיל השופט על יחסים אלה את חוק השכירות.

"הנטל להוכיח כי נכרת הסכם שכירות חדש מוטל על הנתבע", אומר השופט, בדחותו את הטענה לפיה מוארך ההסכם אוטומטית. הסכמי השכירות בין הצדדים הוארכו, קובע השופט, רק לאחר ששני הצדדים הסכימו להאריכם. הנתבע ידע כי כל עוד אין בידו הסכם בכתב, הרי לא נכרת הסכם, והשיחה שניהל על הדשא עם מרכזת תחום ההשכרות בקיבוץ - אין בה משום כריתת הסכם.

"מערכת היחסים בין התובע לבין הנתבע היתה מתוחה אותה עת והצדדים היו מלאים טענות כרימון האחד כלפי משנהו", מוצא השופט. דעתה של הנהלת הקיבוץ לא היתה נוחה מהתנהלות הנתבע,
ובכלל זה הדבקת מדבקות על רכבים חונים בקיבוץ. נציגי כפר-גליקסון תיארו כי פקחים הגיעו אל הקיבוץ כתוצאה ממכתבי תלונה ששלח אליהם הנתבע, וכי מצב הדברים הגיע עד כדי כך שחלק מחברי הקיבוץ סברו כי הנתבע אינו מתאים לאורחות החיים בקיבוץ.

השופט מסביר: "משכיר אינו חייב להאריך חוזה שכירות, תהא הסיבה אשר תהא. זכות הקניין של הקיבוץ מקנה לו זכות לבחור את השוכרים בנכסיו. גם אם הקיבוץ החליט כי אינו מאריך את ההסכם בשל התנהלותו של הנתבע - אין בכך משום חוסר תום לב, והדברים מקבלים משנה תוקף במקום שמדובר בקיבוץ שבו אורחות חיים מיוחדים".

השופט דוחה גם את טענת הנתבע, לפיה הוא "יכול לגור בקיבוץ לעולמי עד, בניגוד להסכמת הקיבוץ, מתוקף היותו בן של חברים", ואומר שאלה הן טענות בעלמא.

סוף דבר, פוסק השופט כי התובע לא הוכיח זכות להחזיק בדירה. הוא מורה על פינויו מהדירה בתוך שלושים ימים, ומחייב אותו לשלם לקיבוץ 7,500 ש"ח הוצאות משפט.