האם פקעה מאליה חברותם של חברי קיבוץ שיצאו לחופשה בת שנתיים אך לא שבו ממנה, או שמא היה צורך בהליך פורמלי כלשהו, שאם לא התקיים, הרי הם עדיין חברים? ומה אומר התקנון של קיבוץ גנוסר בקשר לכך?

עוד על הכרוך בחברות בקיבוץ:
הוצאו מהקיבוץ לא כדין - ויקבלו פיצוי
בלי בית בקיבוץ - אין חברות?
עוד עניינים משפטיים וסיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

השופט יוסף סוהיל, מבית משפט השלום בנצרת, מברר את הדברים בתביעה לפינוי שהגיש קיבוץ גנוסר, באמצעות עו"ד גלי פלד ("חגי שבתאי, שפירא, משרד עורכי דין"), נגד בני זוג, לשעבר חברי הקיבוץ, המתגוררים בו כעת בדירה ששכרו.

השניים, הנתבעים, התקבלו לחברות בקיבוץ בשנים 1970-1969. ביולי 1995 יצאו ל"שנת חופש" אחת, באישור הקיבוץ. לבקשתם, הוסיפה האסיפה ואישרה להם שנת חופש נוספת, עד אוגוסט 1997. במאי 1997 פנה הקיבוץ בכתב אל הנתבעים, שגרו באותה תקופה בהונדורס, ביקש שיודיעו לו על תוכניותיהם לעתיד וציין כי בהיעדר תשובה מצדם, "נראה אתכם כעוזבים ונרשום זאת כמידע לאסיפה ולחברים". תגובה לא הגיעה, ובסוף חודש אוגוסט 1997 ניתנה באסיפת החברים הודעה בדבר "עזיבתם של הנתבעים ומשפחתם את הקיבוץ".

שש שנים מאוחר יותר שבו הנתבעים להתגורר בקיבוץ, כתושבים. תשלום דמי ההרשאה בעד המגורים בדירה ששכרו בקיבוץ ובעד שירותים שסופקו להם (חשמל, טלפון, כבלים וכו'), בהתאם להסכמים עם הקיבוץ, התבצע על דרך קיזוז מדמי העזיבה שהגיעו לנתבעים כתוצאה מסיום חברותם בקיבוץ.

החל מחודש מאי 2008, לאחר שכנראה נוצלו דמי העזיבה במלואם, החלו הנתבעים לשלם בפועל לקיבוץ את דמי ההרשאה ותשלומים אחרים. בתום תקופת ההרשאה לא חתמו הנתבעים על הסכם המסדיר את המשך השימוש שלהם בדירה, ומשלא עשו זאת עד יוני 2009, על־אף התראה שקיבלו מהקיבוץ, הודיע להם גנוסר על ביטול רשות השימוש בדירה, והם נדרשו לפנותה.

באמצעות עו"ד אסף רון טוענים הנתבעים כי חברותם לא פקעה. הם אומרים כי לאחר שפוטר הנתבע מעבודתו בקיבוץ ונותר ללא מקור פרנסה, הם עברו להונדורס. שם עבד הנתבע כמומחה בייצור ובהשמה של שתילי בננות. לדבריהם, בתום החופשה בת השנתיים, ולאחר שהקיבוץ לא אפשר לנתבע להמשיך בעיסוקו - הם האריכו בלית ברירה את שהותם בהונדורס עד שנת 2003.

הליך הוצאתם מחברות בקיבוץ נעשה בדרך שאינה חוקית, טוענים הנתבעים, באשר הקיבוץ לא קיים לעניין זה אסיפה כללית כנדרש בתקנון, לא מסר להם הודעה בכתב בדבר מועד האסיפה הכללית, ואף לא הודיע להם על החלטת האסיפה המורה על הוצאתם מהקיבוץ.

השופט בוחן את תקנון הקיבוץ ואומר: "חברות בקיבוץ מחייבת מגורים בתחום הקיבוץ". לפי הפסיקה, אומר השופט, "עקירה" ממקום מגורים משמעה "טוטאליות בניתוק קשר". כדי להכריע בכך יש לשלב מבחן אובייקטיבי (הפסקת מגורים בפועל) עם מבחן סובייקטיבי (הוכחת כוונה להתנתק ממקום המגורים).

שני מבחנים אלה מתקיימים כאן, אומר השופט: במבחן האובייקטיבי-עובדתי, הפסיקו הנתבעים את מגוריהם בקיבוץ ולא חזרו אליו בתום חופשתם המאושרת, בשל רצונו של הנתבע להמשיך לעבוד בהונדורס. באשר למבחן השני, היתה לנתבעים, לדבריו, כוונה סובייקטיבית מודעת להפסיק את מגוריהם ואת חברותם בקיבוץ. הוא דוחה את טענתם שהם לא היו מודעים לפקיעת חברותם, ואינו נותן אמון בגרסתם שלא קיבלו את המכתבים שנשלחו אליהם מהקיבוץ.

הנתבעים נעדרו מהקיבוץ, ללא אישור, במשך שש שנים, מסביר השופט. קשריהם עם חברי הקיבוץ היו רעועים. ילדיהם של הנתבעים התגוררו עמם בהונדורס והשתלבו במוסדות הלימוד ובחיי הקהילה שם. הנתבעים התעלמו מבקשות הקיבוץ להודיע על אודות תוכניותיהם לקראת תום השנה השנייה של החופשה, ואף לא העלו מיוזמתם את הנושא בביקוריהם בקיבוץ במועדים שונים. הטענה כי הם שבו לקיבוץ עם תום חופשתם, כשכוונתם היתה לחזור להתגורר בקיבוץ - איננה עוד רלוונטית.

הנתבעים מסבירים כי לא פנו בבקשה להאריך את החופשה שכן התחולל בקיבוץ שינוי אורחות חיים. הם הבינו שמעתה "כל אחד דואג לעצמו לעבודה ומקבל שכר דיפרנציאלי". לכן סברו שהנתבע "יכול להישאר ולעבוד בהונדורס", ואינו צריך לפנות למוסדות המוסמכים בקיבוץ כדי לבקש אישור להמשך החופשה.

"ביתם היחיד, מאז ומעולם, היה הקיבוץ", טוענים הנתבעים, ומוסיפים שהם הסכימו לכך שהקיבוץ ישכיר את ביתם, ובהגיעם לחופשתם השנתית קיבלו מהקיבוץ דירה לשהות בה על חשבון הקיבוץ, כאשר כל אותה עת נותרו חפציהם בקיבוץ.

השופט דוחה טיעון זה ומביע תמיהה לנוכח העובדה כי בתקופה שהגיע החבר-הנתבע לביקור בקיבוץ ואף שהה בו כחודש וחצי, הוא לא טרח לברר מהו "מודל ההתפרנסות החדש" ומהי השלכתו על הצורך בקבלת אישור להמשך החופשה, על אף שידע שיש צורך בכך (כפי שנעשה בתום שנת החופש