האם טיפול ב"בוצה" דומה לטיפול ב"זבל פרות"? האם אתר לעיבוד בוצה על אדמות קיבוץ נתיב הל"ה הוא בגדר "שימוש חקלאי", היכול להתקיים על "קרקע חקלאית", או שמא מדובר בשימוש שאינו חקלאי? האם נדרש "רישיון עסק" לצורך הפעלת האתר, שאלמלא כן יש להפסיק את השימוש בו? עוד פרק בדיני רישוי עסקים ותכנון ובנייה על קרקע חקלאית.

עוד על קרקעות וקיבוצים:
חצרים: הקיבוץ שכר קרקע שהוכרזה כאתר עתיקות
חורשים: אסור לקבור על "קרקע חקלאית"
עוד עניינים משפטיים וסיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

השופט עוזי פוגלמן מבית המשפט העליון דן בסוגיות אלה ומשיב עליהן, אחת לאחת. תחילה מסביר השופט את תהליך ייצור הבוצה, שהיא תוצר לוואי של התהליך המתבצע במתקן טיהור שפכים. מדובר במוצקים אורגניים ובמיקרו-אורגניזמים השוקעים באגני הטיפול בשפכים. לאחר טיפול מתאים יכולה הבוצה לשמש כחומר דשן בחקלאות. בהיעדר טיפול כאמור, הבוצה היא פסולת ויש לפנותה לאתר לסילוק פסולת.

מתקני טיהור השפכים מייצבים את הבוצה, ואז ניתן לסלקה. החברה שמפעילה את האתר לעיבוד הבוצה מקבלת בוצה מיוצבת (סוג ב') ממתקני טיהור שפכים, וזו עוברת תהליך קומפוסטציה על גבי משטחים שהוצבו במקרקעין. מתקני טיהור השפכים הם שמשלמים לחברה עבור סילוק הבוצה. התוצר המופק בתום תהליך העיבוד (בוצה מיוצבת סוג א') יכול לשמש לטיוב קרקע חקלאית ולדישונה. את התוצר הסופי מחלקת החברה בחינם, לכל דורש.

חברת "בר עידן ייצור ופיתוח" עוסקת בסילוק בוצה ובטיפול בה לשם התאמתה לשימוש חקלאי. היא מפעילה אתר לעיבוד בוצה על מקרקעין חקלאיים של קיבוץ נתיב-הל"ה. התקשרותה עם הקיבוץ היתה על סמך "היתר בנייה" שניתן לקיבוץ ל"בנייה חדשה, משטחים לקומפוסט לשימוש חקלאי".

הוועדה המקומית לתכנון ובנייה "שקמים" פנתה לבית משפט השלום באשקלון בבקשה לצו הפסקה שיפוטי, שיורה לחברה להפסיק את השימוש במקרקעין כאתר לעיבוד בוצה. בית המשפט קיבל את הבקשה, בקובעו כי פעילות החברה באתר איננה בגדר שימוש חקלאי, וכי היא משתמשת בקרקע חקלאית שלא על פי ייעודה, ללא היתר.

בית המשפט המחוזי בבאר שבע - אליו ערערה החברה - ביטל את החלטת בית משפט השלום ואמר: "טיפול בבוצה, כמו טיפול בזבל פרות, הוא בבחינת שימוש חקלאי, שכן התוצר המופק מהתהליך נדרש במישרין לייצור חקלאי, ולכן אין מניעה תכנונית לקיים את האתר על קרקע שייעודה חקלאי".

הוועדה המקומית, באמצעות עו"ד ציון אילוז מפרקליטות המדינה ועו"ד שמעון וקנין, אינה מסכימה לפרשנות זו ומערערת לבית המשפט העליון, ואילו החברה, באמצעות עורכי הדין שחר הררי, אייל מאמו ואייל שרון, טוענת כי הטיפול בבוצה הוא שימוש חקלאי, שכן מדובר "בתוצר טבעי הניתן לשימוש רק בקרקע חקלאית לשם טיוב ודישון".

בין לבין, פסק בית המשפט לעניינים מנהליים כי לשם הפעלת האתר נדרש רישיון עסק, ואילו החברה טענה כי לא נדרש אישור כזה.

השופט פוגלמן מסביר כי מכוח חוק רישוי עסקים הוסמך שר הפנים לקבוע ב"צו רישוי עסקים" מהם העסקים הטעונים רישוי. אכן, אומר השופט, המילה "בוצה" אינה מופיעה במפורש ברשימת העסקים המפורטים בצו, אך עיסוק ב"עיבוד פסולת" - כן חייב רישוי, לפי הצו. פרשנות תכליתית, קובע השופט, רואה בבוצה שאותה מעבדת החברה "פסולת" לצורך צו רישוי עסקים, "שהרי, כל המודל העסקי של החברה מבוסס על כך שהבוצה שבה היא משתמשת היא למעשה פסולת בלתי-רצויה. אילולא כן, לא היו מתקני טיהור השפכים משלמים לחברה כדי לסלקה".

משפוסק השופט שאכן זהו עסק שטעון רישוי, הוא פונה לבדוק אם בכלל ניתן להעניק לחברה רישיון עסק, שכן אם "מפעל החברה ממוקם על קרקע חקלאית בלא שניתן לכך היתר כדין, לא ניתן להעניק לה רישיון עסק, עד להסדרה תכנונית של השימוש".

כדי לדעת מהו "שימוש חקלאי" מותר, פונה השופט לחוק התכנון והבנייה המגדיר מהי "מטרה לא-חקלאית": "בנייה או שימוש בקרקע שאינם דרושים במישרין לייצור חקלאי, לעיבוד חקלאי של האדמה או לגידול בעלי חיים". מאחר שמטרתה של הוראה זו היא למנוע "זליגה של שימושים שאינם חקלאיים" על קרקע חקלאית, מוסיף השופט, צריכה הפרשנות להיות מצמצמת, באופן ש"רק שימוש הקשור בטבורו אל מלאכת הייצור החקלאי, ייחשב שימוש הדרוש במישרין לייצור".

כך למשל, מדגים השופט, עסק לאחסון חומרי הדברה לחקלאות אינו יכול להיחשב שימוש חקלאי, כשם שגם עסק של רכיבה על סוסים, שריפת עצים לשם הכנת פחמים, אחסנת עצים, בית בד לייצור שמן זית או חנות לממכר בעלי חיים - אינם כאלה.

השופט דוחה את הטענה כי העובדה שמדובר בחומרים אורגנים-טבעיים מלמדת על השימוש החקלאי.
"לא אופי החומרים הוא החשוב, כי אם אופי הפעילות המתבצעת והיקפה", מסביר השופט. גם אם מדובר בפעילות עסקית שנועדה לצורך ייצור