בני זוג - האיש מהעיר הגדולה, האישה מהקיבוץ - "מיסדו קשר זוגי ביניהם בגיל מבוגר לאחר שהתאלמנו". הם הצליחו לשמור על התנהלותם הכלכלית האוטונומית, "תוך שהם מתגוררים, לסירוגין, הן בדירתה של התובעת בקיבוץ והן בדירת המנוח בעיר. השניים ראו עצמם כידועים בציבור, וכך גם כל סביבתם", מתארת השופטת אורית פזי יעקבס, מבית הדין האזורי לעבודה בנצרת.

עוד מקרים משפטיים של זוגות מקיבוצים:
מעברות: בן זוג של חברת קיבוץ חויב להתפנות
פשרה יקרה: זוג ישלם לקיבוץ 500 אלף ש"ח
עוד עניינים משפטיים וסיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

האם צורת חיים זו תעמוד בדרכה של בת הזוג, חברת הקיבוץ (התובעת), לקבל פנסיית שאירים מקרן הפנסיה, לאחר שנפטר בן זוגה?

כדי שזו תהיה זכאית לכך, ממשיכה השופטת, עליה להראות שהיתה "אלמנת פנסיונר", לפי תקנון קרן הפנסיה בה היה מבוטח בן זוגה המנוח. תקנון זה קובע שני תנאים שיש להוכיחם כדי להצליח בכך: האחד, שהיתה "ידועה בציבור" של בן זוגה המנוח. השני, כי גרה עם המנוח במשך שנתיים רצופות לפחות עד למועד פטירתו.

עמידתה של התובעת בשני תנאים אלה תסלול את דרכה לקבלת פנסיית השאירים מהנתבעת, אך אי-עמידתה בתנאים אלה, או אף רק באחד מהם, תשלול ממנה את זכאותה זו.

באמצעות עו"ד נאווה סנדר מספרת התובעת שהכירה את המנוח עוד במלחמת העצמאות. כעבור שנים, ב-1995, לאחר ששניהם התאלמנו, התפתחו יחסיהם בהדרגה עד שבשנת 1996 (בהיות התובעת כבת 64) עברו להתגורר יחדיו, מבלי לקבוע לעצמם מקום מגורים אחד.

הם נהגו לחלוק בהוצאות ובכלכלה, "כך, כאשר היו שניהם בדירת התובעת בקיבוץ, היא זו ששילמה את ההוצאות וכאשר היו בדירת המנוח - הוא שילם את ההוצאות". כ-15 שנים נמשכו חייהם המשותפים. בשנה האחרונה לחייו של המנוח, בה לקה באלצהיימר, חלה הידרדרות במצבו והוא נזקק למטפלת צמודה בדירה. גם במצבה של התובעת חל שינוי לרעה, כתוצאה מכך ששברה את הכתף והיתה מרותקת לדירתה בקיבוץ, מטופלת בידי מטפלת סיעודית. כתוצאה מכך הצטמצמו הביקורים שלה בבית המנוח בתקופה זו, שכן לא יכלה לנהוג ברכב לבדה ונדרשה לחסדי אחרים שיסיעוה. בזמן פציעתה, נהגה התובעת להתקשר מדי ערב לדירתו של המנוח ולשאול לשלומו.

קרן הפנסיה, באמצעות עו"ד שלי שושן, טוענת כי התובעת אינה עונה על הגדרת "אלמנת פנסיונר", ואומרת כי זו לא הוכיחה שהיתה "ידועה בציבור של המנוח".

בית הדין מסביר: "המבחן להכרה באישה כידועה בציבור כאשתו של פלוני הוא כפול: הראשון, על בני הזוג לקיים חיי משפחה, מערכת יחסים אינטימית המבוססת על יחס של חיבה, הבנה, מסירות ונאמנות, המעיד על קשירת גורל. השני, עליהם לנהל משק בית משותף, אך לא סתם, מתוך צורך אישי של נוחות וכדאיות, אלא כפועל יוצא טבעי מחיי משפחה משותפים, כנהוג וכמקובל בין בעל ואישה הדבקים אחד בשני בקשר של גורל חיים".

בית הדין מוסיף כי את דרישת "המגורים ביחד" יש לפרש לא כפשוטה אלא במובנה המושגי, תוך הדגשה על "קיום מבחן אובייקטיבי של ניהול משק בית משותף, להכרה בידועה בציבור כאשתו של חבר או פנסיונר".

בית הדין בוחן את עדויות התובעת, עדויות של חברי קיבוץ, ראיות אחרות וגם את צוואת המנוח, בה נרשם: "לחברתי לחיים, עמה אני מתגורר", ומצייר תמונה מורכבת של מגורים בשני מוקדים. האם עדיין מתקיים, אם כן, שואל בית הדין, התנאי של "מגורים משותפים", בתקופת השנתיים האחרונות קודם לפטירת המנוח? האם מגורים שאינם בדירה אחת מסוימת, עונים על "הגדרת מגורים משותפים", כפי שקובע תקנון קרן הפנסיה לצורך ההכרה בזכאות לקבלת פנסיית שאירים?

ניתן לתת ל"תנאי של מגורים משותפים" ביטויים שונים בגילים שונים, במצבי בריאות שונים ואף בתנאים כלכליים שונים, מסביר בית הדין. "אין מדובר במגורים משותפים מבחינה פיזית דווקא, אלא יש לבחון אם הקשר בין בני הזוג ממשיך להתקיים גם כאשר בני הזוג אינם לנים יחד או אינם מתגוררים תחת אותה קורת גג".

העובדה שהתובעת והמנוח ניהלו את הזוגיות שלהם בשני בתים "אינה פוגמת ומחבלת בהגדרת המגורים המשותפים", קובע בית הדין ומסביר כי מאוד סביר שבגיל מבוגר, ועוד בקשר זוגיות שני בחיים, שומרים בני הזוג על שתי הדירות. "רצונם של בני הזוג לשמר את הקיים, לו היו רגילים מרבית שנות חייהם, אינו בגדר פשע, ובוודאי שאין בכך - במיוחד במקום בו התובעת היא חברת קיבוץ" - כדי לפגוע בהגדרת המגורים המשותפים.

בית הדין פוסק כי התובעת והמנוח "ניהלו חיי זוגיות שכללו לינה משותפת, חיי חברה ודאגה זה לצורכי רעהו, ולהפך, ועמדו בהגדרת המגורים המשותפים".

עתה נותר לבחון אם התקיים התנאי של מגורים "ברציפות" בשנתיים האחרונות. בית הדין מוצא כי חלו "שתי נסיבות אובייקטיביות" שפגמו ברצף והפחיתו את אפשרות ה