"בירור סכסוכי מזונות של חברי קיבוץ שונה מזה של אלה שאינם חברי קיבוץ", אומר השופט אסף זגורי, מבית המשפט לענייני משפחה בטבריה. "חבות במזונות קטינים, בין חברי קיבוץ, היא אפיון ייחודי של החברה הישראלית, שיש ליישב אותו עם הדין האישי בנושא המזונות. קיים צורך בהתייחסות שיפוטית מיוחדת בכל הנוגע לפסיקת מזונות קטינים של חברי קיבוץ שחל עליהם הדין האישי". בפסק דין ארוך, מנומק ומקיף, מחדש השופט בהלכה לעניין חיוב במזונות אצל חברי קיבוץ מתחדש, בו השתנה "המשטר הרכושי".

עוד על גירושין בקיבוצים:
שאלות של פרידה בקיבוץ
איך "נכון" להתגרש בקיבוץ
עוד עניינים משפטיים וסיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

תחילה, הסבר הכרחי: החוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), משנת 1959, קובע כי מי שיש לו דין אישי יחויב במזונות ילדיו - על פי דינו האישי. לכן, הדין האישי הדתי הוא "השולט" בדיני המזונות לגבי הורים המשתייכים לאחת הדתות המונותיאיסטיות (יהודים, מוסלמים ונוצרים).

"הדין האישי הוא דין קדום בן מאות ואלפי שנים, שנוצר עת דפוס החיים במשפחה היה פטריאכרלי מובהק", מסביר השופט. כך, מבוססת ההלכה היהודית על ההנחה שהאב הוא המפרנס העיקרי, והאם היא המטפלת העיקרית בילדים. "הכלל הוא כי החיוב לסיפוק צורכי הילדים הקטינים (ולעיתים גם בגירים) הוא לפתחו של האב", מוסיף השופט.

מבחן ההכנסה הפנויה
ומהמשפט העברי הקדום - אל "קיבוץ פלוני מתחדש". בני זוג, חברי קיבוץ, הורים לשלושה ילדים משותפים, מתגרשים לפי הסכם גירושין. בהסכם הם קובעים כי המשמורת ביחס לקטינים תהיה משותפת, וכי כל עוד הם חברי קיבוץ ולא חל שינוי בקיבוץ, ייזונו הילדים מתקציבי הקיבוץ המועברים להורים (בחלקים שווים). חולפות כשלוש שנים, הקיבוץ עובר תהליכי התחדשות, והאם מגישה, באמצעות עו"ד שמחי ווכניס, תביעה למזונות הילדים. היא מתבססת על "הדין האישי הקובע חבות מוחלטת של האב בצרכים ההכרחיים של שתיים (ילדה בת 12 וילדה בת 9) משלושת הילדים (הילד השלישי כבן 16), ועותרת לחייב את האב בתשלום מזונות ומדור בסך 7,151 ש"ח בחודש".

השופט מוצא כי בקיבוץ הונהג מודל שינוי אורחות חיים מסוים, לפיו מסבסד הקיבוץ חלק ניכר משירותי הליבה (בריאות וחינוך). לטענת האם, "הקיבוץ גובה משני ההורים חלקים שווים של תשלומים והוצאות בגין הילדים, והדבר עומד בסתירה לדין האישי, שלפיו רק האב חב בסיפוק מזונות הילדים".

האב, באמצעות עו"ד איילת מרקין, מבקש לדחות את התביעה כלפיו ומסביר את דרך החיוב וחלוקת התקציבים בקיבוץ. האב אף מציע לשלם אלף ש"ח תוספת לכיסוי צורכי הקטינים.

"בקיבוץ המתחדש הזה", אומר השופט, "מפקיד האב, חבר הקיבוץ, את כל הכנסותיו מעבודה בידי הקיבוץ, כתנאי לקבלת תקציב". לאחר ניכוי הפרשות לקרן פנסיה, למס פנימי ולביטוח פנימי, נוצרת יתרה, ממנה משלם החבר מס קהילה, והיתרה התקציבית היא ההכנסה הפנויה של האב. זהו מצב שונה לחלוטין ממצבו של מי שאינו חבר קיבוץ, מה עוד שבקיבוץ זה, "חלק ניכר מצורכי החבר מסופקים עדיין בידי הקיבוץ, אף אם הדבר כרוך בתשלום". בנוסף, מתאר השופט, "שירותי הליבה כגון חינוך, בריאות ודיור, מסובסדים וזולים מאלה שבעיר".

משכך, אומר השופט, "התייחסות לסכסוך מזונות בין חברי קיבוץ כאל סכסוך מזונות רגיל, בו מטילים על האב חבות בלעדית לסיפוק צורכי הילד - עלולה להביא נזק לאב, ומכאן גם לילדיו, או לגרום עיוותים ותוצאות קשות שאין להשלים עמן. הדבר נכון במיוחד, ממשיך השופט, כש"קיים קושי מובנה עם חיוב של הורה אחד במזונות ילדיו, כאשר חברי הקיבוץ מחויבים לעקרונות של דמוקרטיה ושוויון".

השופט אינו סבור שנכון, גם בקיבוץ, לקבוע כנקודת מוצא שהאם היא שאמורה לקבל דמי מזונות מהאב. "השיטה המקובלת" ב"סכסוך רגיל", בה תמיד חייב האב לשלם דמי מזונות לידי האם (בשיעור מופחת של כ-25%, כאשר מדובר במשמורת משותפת) - לא תמיד תתאים לדיון בסכסוכי מזונות בין חברי קיבוץ. "ההורים אינם חיים בחלל ריק", אומר השופט. "כחברים בקיבוץ, הם קיבלו על עצמם את אורחות החיים הנהוגות בו". מכאן שחלים עליהם שני הסכמים מחייבים: האחד - ההסכם התקנוני המחייב את חברי הקיבוץ ומחיל על החברים משטר רכושי מסוים. השני - הסכם הגירושין, שגם ממנו עולות הסכמות לחיוב שוויוני במזונות הילדים (בטרם הפך הקיבוץ "לקיבוץ מתחדש").

מהותן של הסכמות אלה (הגם שהיה מדובר בקיבוץ שיתופי), מוצא השופט, היא ויתור מצד האם על החלתו של הדין האישי בנושא המזונות (שמשמעותו חיוב מוחלט של האב, כאמור, במזונות ילדיו). לדעת השופט, השינוי באורחות החיים שאירע בקיבוץ לא היה כה משמעותי מבחינת השפעתו על מצבם הכלכלי של הצדדים, ולכן אינו מהווה סיבה לסגת מאותן הסכמות מקוריות או עילה להשית על האב חיוב כ