"מצווה לקיים דברי המת", נאמר בתלמוד בבלי, בשמו של רבי מאיר - אך מה יעשה בית המשפט כאשר שניים מעידים כי שמעו את המנוח, קודם פטירתו על ערש דווי, ולכל אחד מהם, כך נטען, הוא ציווה אחרת בדבר מקום קבורתו?

עוד סיפורים מבתי הקברות בקיבוצים:
חורשים: אסור לקבור על "קרקע חקלאית"
הבן מהקיבוץ עלה לקבר אביו באריתריאה
עוד סיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

"אנו מבקשות צו מניעה למנוע את קבורתו של המנוח בבית העלמין בעיר הסמוכה (שם העיר שמור במערכת - י"ד)", אומרת עו"ד ענבר לב, פרקליטתן של שלוש בנותיו של המנוח. מדובר במי שהיה "דמות מאוד ידועה, פופולרית בקיבוץ", מתארת הפרקליטה בבית המשפט לענייני משפחה, שכיהן "בתפקידים בכירים ביותר בקיבוץ והיה אחד ממוביליו, מבין חברי הקיבוץ הוותיקים והמוכרים".

הבנות-המבקשות טוענות כי יש לקבור את האב בקיבוצו. האישה, שזה כשמונה שנים נשואה למנוח, מבקשת לקבור את המנוח בבית העלמין בעיר. אין היא אמן של הבנות, שכן המנוח התגרש מאשתו הראשונה, אם-הבנות, שנים לפני כן.

אילולא פנו הבנות אל האלמנה, אומרת הפרקליטה, כדי להסדיר את נושא ההלוויה, היתה זו מתקיימת לא בקיבוץ, אלא בחלקה שרכשה האלמנה ביחד עם המנוח בבית העלמין העירוני. היא עשתה זאת "מאחורי גבם של בני המשפחה", מוסיפה הפרקליטה, ואף לא שיתפה את הבנות בשעת הקבורה. זהו "תיק מאוד טעון", אומר עו"ד דוד יגול, פרקליטה של אלמנת-המנוח, ובעניין זה כולם מסכימים עמו. לטענת האלמנה, היה זה המנוח שביקש לא להיקבר בקיבוץ.

חלקת קבר שמורה
לפני שנמשיך, נחזור אל היום בו אירעו הדברים, שעות מספר קודם לכן. ביום שלישי באותו שבוע עצוב, בשעות הערב, נפטר המנוח לאחר מחלה קשה, בגיל 82. ביום רביעי מיהרו בנותיו של המנוח, עם עו"ד ענבר לב, אל בית המשפט לענייני משפחה, והגישו "בקשה בהולה" למתן צו מניעה ארעי כנגד האלמנה, לפיו לא ייקבר המנוח בבית העלמין בעיר.

"מסיבה שאינה ברורה", כותבות הבנות-המבקשות, "מתעקשת המשיבה (האלמנה) לקבור את המנוח בבית העלמין בעיר, על-אף שהיא עצמה ממשיכה להתגורר בקיבוץ, שהיה מקום מושבו האחרון של המנוח ומקום מגוריו במשך רוב שנות חייו". שם בנה את ביתו כחבר הקיבוץ, שם גידל את ילדיו, שם מתגוררים משפחתו וחבריו הקרובים ביותר, ושם נקבר בנו (אחיהן של הבנות-המבקשות), שנפל במלחמה. האב-המנוח, כותבות הבנות בבקשתן, "הביע תמיד את רצונו כי יקברו אותו לצד בנו". בית המשפט נענה לבקשה, מוציא צו זמני וקובע את הדיון לפניו למחרת, יום חמישי.

האלמנה אוחזת בנייר כתוב, הנושא כותרת "צוואה". היא מספרת שקיבלה את המכתב מהמנוח, לפני שזה נכנס לניתוח שנתיים קודם לכן, ובו ביקש כי "אם יקרה לו משהו בניתוח, תפעל היא לקבור אותו בבית העלמין בעיר". עוד שנתיים חלפו, ובני הזוג המשיכו לגור בקיבוץ, בבית המנוח. "הוא רצה לגור בקיבוץ, אך לא רצה להיקבר בו", אומרת האלמנה, ואינה יודעת להסביר מדוע.

לדבריה הם הלכו ל"חברה קדישא" ורכשו מקום זוגי, תמורת 60 אלף ש"ח, וכבר שילמו 48 אלף ש"ח בעשרה תשלומים. פרקליט האלמנה, עו"ד יגול, מסכים שאין מדובר ב"צוואה משפטית", אך טוען כי זהו "מסמך אותנטי שמצהיר על רצונו של אדם". "אם הבנות אוהבות את אבא שלהם", מבקשת האלמנה לשכנע בבית המשפט, "הן צריכות לכבד את רצונו".

הבנות, שיחסיהן עם האלמנה היו רצופי-קשיים, וכתוצאה מכך גם הקשר עם האב לא היה רציף, מספרות לבית המשפט כי עת שהה האב בבית החולים, בימיו האחרונים, "הוא לחש ולא יכול היה לדבר, אך ביקש שנעשה הכל ונעזור, שהוא יהיה ליד האח שלנו".

אין הבנות יודעות על נסיבות כתיבת המכתב. הן ראו אותו רק עתה. ייתכן, הן אומרות, שהוא נכתב "ברגע של כעס" על הקיבוץ. הכעס על הממסד, שקשור לשכנים בקיבוץ, גרם לו לכתוב את שכתב, אם הוא אכן כתב זאת, מעידה אחת הבנות, ו"השליך על רצונו לנקמה רגעית, זמנית", בכך שכתב שלא ייקבר בקיבוץ. הבת הבכורה מעידה בכאב כי האב היה "איש ספר", וכי "השכול הגדול הלך אתו כל השנים". יש לו חלקת קבר שמורה ליד בנו, ושם רצה אבא להיקבר, היא מבקשת לשכנע את בית המשפט.

הלחישה האחרונה
"לא המרחק מהקיבוץ לבית הקברות בעיר הוא הבעיה", משיבה אחת הבנות בבית המשפט. מדובר בכך שהאב חי במשך רוב שנות חייו בקיבוץ, וזה היה רצונו, היא מסבירה. "יש אצלנו בית קברות שהוא יותר ידידותי למבקרים ולילדים", אליו "הילדים יכולים ללכת ולהרגיש חופשי", וחשוב לה להמשיך את הזיקה והקשר שבין המשפחה וילדיה לאב ולסב. את התנהגות האלמנה היא רואה כ"נקמנית, כלפי הבנות, המשפחה ואולי גם הקיבוץ".

הבנות, לדבריהן, חיפשו דקות יקרות, בהן יכלו לדבר עם האב שלא בנוכחות האלמנה, אך "היא כל הזמן היתה שם, דאגה להזיז אותנו הצדה ולדבר ברוסית עם