כאשר שינוי הייעוד בקרקעות הקיבוץ מחקלאות למגורים נעשה ביוזמת הקיבוץ, לצורך הרחבה קהילתית - לא יהיה הקיבוץ זכאי ל"פיצוי חקלאי" בגין השבת המקרקעין למנהל, הגם שלמעשה, מכר המנהל למשתכני השכונה את המגרשים במלוא ערכם. כך פוסק בית המשפט העליון בערעורו של קיבוץ מגל, בתביעה שהגיש נגד מנהל מקרקעי ישראל. עוד פרק אבוד בהתמודדות שבין המנהל והקיבוצים.

עוד על המנִהל נגד הקיבוצים:
מעמיק המשבר בין התנועה הקיבוצית והמִנהל
התנועה הקיבוצית נגד הצעת מנהל מקרקעי ישראל
עוד סיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

קיבוץ מגל, מתאר השופט עוזי פוגלמן, יזם תוכנית הרחבה למגורים בקרקעותיו החקלאיות. בהתאם להחלטת מועצת מקרקעי ישראל מספר 959, נגרעו מגרשי הבנייה למגורים ממשבצת הקבע של הקיבוץ והוקצו למשתכנים, שהומלצו על ידי ועדת קבלה של הקיבוץ, ללא מכרז.

בהמשך, חתם המנהל על הסכמי חכירה פרטניים עם המתיישבים בהרחבה, שבמסגרתם גבה מהם דמי חכירה מהוונים בשיעור מלא, המחושבים לפי שווי הקרקע על פי ייעודה למגורים. לשם הוצאת תוכנית ההרחבה אל הפועל, עקר הקיבוץ מטעים שהיו נטועים בשטח.

באמצעות עורכי הדין, גלי פלד-שבתאי ואריה שפירא ("חגי שבתאי, שפירא"), תובע הקיבוץ פיצוי מהמנהל בגין אובדן הכנסותיו והשקעותיו החקלאיות בקרקעות אלה. לאחר שוועדת הפיצויים שליד המנהל דחתה את התביעה, פנה הקיבוץ בתביעה לבית המשפט המחוזי בחיפה ואף הגיש חוות דעת שמאית, לפיה נאמד הנזק מעקירת המטעים בסך של כ-2.5 מיליון ש"ח.

פרקליטי מגל טוענים כי לפי סעיף 21 להסכם החכירה שבין הקיבוץ למנהל, קמה לו זכות לקבל פיצוי עקב שינוי ייעוד הקרקע והשבתה למנהל (נזכיר כי הוראה חוזית זו, הכלולה בהסכמי חכירה של המנהל בדבר השבת הקרקע בעת שינוי ייעוד - היא סלע מחלוקת בין קיבוצים למנהל).

נוסחו של סעיף זה ב"הסכם מגל" מורה, בחלקו האחד: "אם ישתנה ייעודה של המשבצת או של חלק ממנה, על ידי תוכנית על פי חוק התכנון והבנייה, או על פי כל דין, יהיה המשכיר (המנהל) רשאי להביא לידי סיום מוקדם את תקופת השכירות של המשבצת או של אותו חלק ממנה אשר לגביו שונה הייעוד, ולהחזיר לעצמו את החזקה" בקרקע זו, כאשר האגודה, קובע חלקו האחר של הסעיף, "תהיה זכאית לפיצוי בעד זכויותיה והשקעותיה" שהיו קיימות באותו חלק קרקע ששונה ייעודו.

בית המשפט המחוזי בחיפה לא קיבל את עמדת מגל וקבע שאין ל"זכאות הפיצוי" בסעיף זה "כל תחולה בנסיבות בהן שינוי הייעוד והשבת המקרקעין למִנהל נעשו ביוזמת היישוב עצמו". בית המשפט הוסיף שבנסיבות העניין חל סעיף 30 להסכם, לפיו פוקע החוזה ביחס לכל שטח הכלול בשטח המשבצת שנחתם לגביו הסכם פיתוח או חוזה חכירה למגרש מגורים, ואין בסעיף זה כל הוראה בדבר פיצוי.

מגל, באמצעות פרקליטיו, מערער לבית המשפט העליון וטוען כי סעיף 21 חל בכל מקרה של שינוי ייעוד והשבת הקרקע למנהל, בין אם נעשה שינוי הייעוד ביוזמת המנהל או ביוזמת הקיבוץ. המנהל, באמצעות עו"ד דינה דומיניץ, טוען כי הזכאות לפיצוי קמה רק אם שינוי הייעוד נכפה על הקיבוץ.

השופט עוזי פוגלמן אומר: "לשון החוזה אינה מגלה בצורה ברורה, שאינה משתמעת לשתי פנים, את התשובה לשאלות הפרשניות", שעולות מנוסח הסעיפים שבמחלוקת. לפיכך הוא מבקש לבחון גם את "הנסיבות החיצוניות לחוזה, במטרה להתחקות אחר התכלית הסובייקטיבית של החוזה", ו"כוונת הצדדים".

השופט פונה לנוסח "החוזה המשולש" שהיה, בזמנו, בין מגל לסוכנות ולמנהל, וגם מעיין בהחלטות מועצת מקרקעי ישראל הנוגעות ליישובים חקלאיים, שהן התשתית הנורמטיבית ליחסים החוזיים בין המנהל לבין כלל שוכרי הקרקעות ממנו,
לרבות הקיבוץ. השופט אומר שקידום תוכנית ההרחבה, שינוי הייעוד והשבת המקרקעין למנהל נעשו בגדר החלטה 959 (שהחליפה את החלטה 737 שבוטלה בבג"ץ "הקשת המזרחית"). החלטה זו, מוצא השופט, "אינה כוללת הוראה בדבר פיצוי היישוב החקלאי בגין שינוי הייעוד והשבת הקרקעות".

לדעת השופט פוגלמן, "הפרשנות שעולה בקנה אחד עם תכליתו הסובייקטיבית של ההסכם, על רקע נסיבות כריתתו, היא הפרשנות בה דוגל המנהל". הוא מוסיף כי עד להליך זה "לא התעוררה כל דרישה מצד יישובים חקלאיים אחרים לפיצוי בגין זכויות חקלאיות במקרקעין במסגרת הליך הרחבה לפי החלטה 959". השופט מציין שאין להתעלם מכך בעת "פרשנות הסכם, שהוא חוזה אחיד החל על יישובים חקלאיים רבים אחרים".

השופטים אליקים רובינשטיין ואורי שהם מצטרפים לעמדתו של השופט פוגלמן, דוחים את הערעור ומחייבים את הקיבוץ בהוצאות המנהל בסך 25 אלף ש"ח.