אחד המקרים הראשונים של מחלוקת משפטית בין יזם לבין קיבוצו מגיע להכרעה בבית המשפט. אין מדובר ב"סתם יזם", אלא במי שהשקיע "ממיטב כספו" כדי להקים אתר תיירות, על מקרקעי הקיבוץ, "השביח את המקרקעין" והפך אותם "ממקום מוזנח לאתר לתפארת". מהן, אפוא, זכויותיו של חבר קיבוץ בקרקע שהעמיד הקיבוץ לרשותו לצורך היזמות?

עוד על התיירות בקיבוצים:
נחשולים: בוטלה הקמת כפר נופש בסמוך לקיבוץ
חנך את חלומו: גשר הנגשה לנכים באתר ראש הנקרה
עוד עניינים משפטיים וסיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

חבר דפנה יזם בשנת 2003 עסק תיירותי (מתחם קמפינג) בקיבוץ, על שטח של שמונה דונם, אותו הוא מפעיל עד היום. קיבוץ דפנה, באמצעות עו"ד ניצן טבנקין ("קופרשמיט את גולדשטיין"), תובע - בבית משפט השלום בטבריה - כי החבר יפנה את הקרקע עליה פועל העסק וישיב את החזקה בה לקיבוץ. דפנה טוען כי החבר הפר את תנאי הסכם ההרשאה שבינו לבין הקיבוץ, ושלא שילם לקיבוץ תשלומים בעד השימוש במקרקעין.

החבר מתנגד ואומר, באמצעות עו"ד אהוד רז, כי לנוכח השקעתו העצומה במקום, יש לו "רישיון בלתי-הדיר (שאינו ניתן לביטול) להחזיק במקרקעין ולעשות בהם שימוש לתקופה בלתי-מוגבלת או למשך עשרים שנים נוספות, לכל הפחות". אם ייקבע, מוסיף החבר, כי עליו לפנות את המקרקעין - כי אז על הקיבוץ לפצותו בסך 2.5 מיליון ש"ח בעד השקעותיו במקום, המוניטין שרכש העסק ושוויו המסחרי.

אם כך, משיב לו דפנה, פרט את הכנסות העסק שלך משנת 2004, כדי שנוכל לחשב את המס הפרוגרסיבי שעליך לשלם לקיבוץ.

מאתר אשפה לאימפריה
הקרקע עליה הקים החבר את העסק שימשה בעבר את פינת החי של דפנה והיתה חלק מרפת לגידול עגלים. המקום ננטש על ידי הקיבוץ, כפי שמתאר החבר, "עמד בשיממונו שנים רבות והפך לאתר אשפה, גרוטאות ופסולת בניין של הקיבוץ. במקום נוצרה ביצה עקב הצטברות שפכים מרפת הקיבוץ, אשר חסמו את זרימתו החופשית של הנחל הסמוך".

השופטת אילונה אריאלי מוצאת ש"החבר הפריח במו ידיו את השממה, ייבש את הביצה, פינה את ערימות הפסולת", שיפץ ובנה מתקנים לשירותם של המטיילים במקום. בכך היו תמימי דעים, מתארת השופטת, שורת העדים שהעידו ובעלי התפקידים בקיבוץ.

"הוא לקח מקום עלוב ומוזנח ועשה ממנו אימפריה", העיד אחד. "הוא נתן את כל הונו, כל כספו, כל בני ביתו עבדו בעסק כדי שיצליח", הוסיף השני. "הוא יזם אמיתי שנתן את כל מה שיש לו - עבודה, שעות, מסירות, כולל כספים פרטיים שהשקיע בעסק. אין הרבה יזמים כאלה", סיכם השלישי.

"מדובר במערכת יחסים עסקית, החיה ופועלת בתוככי קיבוץ, על מאפייניה המיוחדים של צורת התיישבות שיתופית ייחודית זו", אומרת השופטת עת היא מנתחת את המצב המשפטי המיוחד שנוצר כאן, "כאשר הנתבע הוא חבר הקיבוץ והמקרקעין הם מקרקעי הקיבוץ".

לא קלה היא דרך היזם - החל מקבלת הסכמת הקיבוץ, דרך הקמת המתקנים ועד קבלת אישורים, רשיונות והיתרים מהוועדה המקומית על שימוש חורג לחניון נופש, למבנים ולמזנון.

בתחילת הדרך החבר "לא ניהל תיק עוסק מורשה ולא שמר חשבוניות", עניין שיעמוד לו לרועץ בהמשך. לפי רישומי הנהלת החשבונות של העסק, משנת 2006, עמד היקף ההשקעות על 800 אלף ש"ח, שכללו בניית מזנון, משרד, שלושים תאי שירותים, מקלחות, מחסן, עשרות ברזיות ומטבח לשירות המטיילים. בהמשך קיבל החבר אישור כ"עוסק מורשה", ועל-אף תקופה בה הושבת העסק בהיעדר היתר לפעילותו, עלה בידיו להשיב את העסק לפעילות.

החבר טוען להתחייבות של הקיבוץ כלפיו לתת לו הרשאה לפעילות לתקופה ארוכה, לאחר שיצליח לקבל את ההיתרים הדרושים להפעלת העסק. בפועל, מתאר החבר, הקיבוץ "הפעיל עליו לחץ", במהלך 2006, לחתום "על הסכם דרקוני", שנותן לקיבוץ "זכות לפנותו בכל עת, וללא פיצוי".

החבר מספר כי "לאחר שהשקיע מאמצים אדירים וכספים רבים בהוצאת כל האישורים וההיתרים, הותש ממאבקים, נכנע ללחץ הקיבוץ ולאיומיו שאם לא יחתום על ההסכם הוא ינושל ממפעל חייו". הוא חתם על ההסכם, "רק לאחר שמנהלת הקהילה הגיעה אליו וצעקה כי אם לא יחתום על ההסכם, היא תפנה אותו מהשטח ותזמין משטרה". בהמשך, הוסכם על תשלום דמי שימוש בסך 4,000 ש"ח לחודש.

הקיבוץ, שראה את כניסת החבר למקרקעין "כפסולה בשל קביעת עובדות בשטח קודם לקבלת אישור, נתן לכך הכשר בדיעבד", ובהסכם מ-2006, אומר הקיבוץ, נתן לחבר הרשאה לשימוש זמני של שנה אחת בלבד, המתחדשת, אוטומטית, למשך עשר שנים, אלא אם אחד הצדדים הודיע שברצונו לסיים את ההרשאה. בהמשך נמצא כי הצדדים לא פעלו, למעשה, על פי האמור בהסכם זה, עליו יצא קצפו של החבר, אלא חיפשו הסדר חדש שיסדיר "באופן מאוזן את זכויותיהם".

מועד וסכום הפיצוי
המסקנה המשפטית, קובעת השופטת, היא שבידי החבר "רישיון במקרקעין".