"אין לתת לגיטימציה בחיים הקיבוציים לפעולה של הורי ילד, שנראה להם כי עדיפה דרך חינוכית מסוימת על זו המומלצת על ידי מוסדות הקיבוץ". כך העיד נציג מחלקת החינוך של התנועה הקיבוצית בדיון בבית המשפט, בו "עלתה בחריפות השאלה העקרונית בדבר חובתו של הורה בקיבוץ לעמוד בכללים ובנהגים הקשורים בחיי קיבוץ, לרבות החובות לנהוג על פי החלטות הקיבוץ ואורחותיו בכל הנוגע לחינוך ילדיו, גם כשלהערכתו ומיטב הבנתו עלולה התנהגותו - על פי דרישות מוסדות הקיבוץ המוסמכים - לפגוע לא רק בטובת בנו הקטין, אלא בשלומו ממש!"

עוד על מוזיקאים מקיבוצים:
יאיר אפשטיין מוציא מהארון אלבום בכורה
אינדי על הדשא בקיבוץ
עוד עניינים משפטיים וסיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

לפני שאתם מעלים תמיהה לצד חיוך, שימו לב: השנה היא 1984. קורא העביר אל המדור את הסיפור המוזיקלי הבא: נער מחונן גדל בקיבוץ. כישרונותיו המוזיקליים התגלו בגיל צעיר. מאז גיל שבע וחצי פרט על קלידי הפסנתר, והיה מוכשר עד כדי כך שהקיבוץ הסכים שילמד בבית ספר ידוע לאמנויות ומוזיקה בתל אביב. מורתו לפסנתר, שגילתה בנער את כישרונותיו, המליצה על כך בחום, והנער התגורר בבית המורה - כל זאת "בהסכמת מוסדות הקיבוץ המוסמכים".

"בין הנער למורתו נקשרו יחסים מיוחדים, אף מעבר ליחסי מורה ותלמידה", מתאר השופט תאודור אור (אז בבית המשפט המחוזי בנצרת), "ומתברר שזו מוכנה היתה לעזור לנער ככל יכולתה, ובתום כיתה ט', בחופשת הקיץ של שנת 1983, נסע הנער הצעיר עם המורה ובעלה לאירופה על חשבונם, לאחר שהוצא דרכון על שמו של הנער, ולאחר שהוריו, ומוסדות הקיבוץ, נתנו הסכמתם לכך". חלפה שנה, ובקיץ 1984 הודיע הנער להוריו כי גם הפעם בכוונתו להצטרף אל מורתו ובעלה לנסיעה לחו"ל.

ההורים הסבירו לבן שהם חשים אי-נוחות לבקש מהקיבוץ אישור נוסף לכך, וסירבו לנסיעתו. ניתן להבין את הפתעת ההורים כאשר באחד מימי אוגוסט, באותו קיץ, התקשר אליהם הנער בטלפון וסיפר להם שהוא בחו"ל. מתברר כי לנסיעה היתה מטרה מיוחדת - הנער נבחן אצל פרופ' מהולל לפסנתר בגרמניה, וזה האחרון "התלהב מנגינתו של הנער, והביע רצונו ונכונותו ללמדו במסגרת בית ספר בו הוא מלמד". הנער מסר להוריו על "רצונו וכוונתו להישאר בגרמניה, כדי ללמוד אצל אותו פרופ', והודיע שאין בכוונתו לחזור ארצה".

המורה, שחזרה לארץ ונפגשה עם ההורים, סיפרה להם על "ההזדמנות הגדולה, ואולי האחרונה לגביו של בנם, ללמוד פסנתר אצל מומחה בעל שם עולמי, ואף הסבירה להם שהחזרתו ארצה תגרום לו משבר נפשי", ובכלל זה "צעדים קיצוניים שהוא עלול לנקוט, אם יכריחוהו לחזור ארצה".

נקל לשער את מצוקתם של ההורים, שגם עדכנו את נציגי הקיבוץ. ההורים כתבו לבן ש"אנשי הקיבוץ אינם מוכנים לדבר על שום דבר ודורשים בתוקף שיחזור מיד הביתה", אחרת "המשק מסיר ממנו כל אחריות, והוא לא ייחשב כבן קיבוץ ולא יקבל תמיכה או עזרה אחרת מהמשק". משחזר וסירב הבן, הגיעו ההורים למסקנה המתבקשת, כי "מחשש לטובתו ולשלומו של בנם, וליחסים בינם לבינו, הם לא יחזירו אותו בכוח בניגוד לרצונו".

הקיבוץ לא ויתר. "לנוכח חשדות שהיו לאנשי הקיבוץ שטיפלו בפרשה, שההורים סייעו לבנם לצאת את הארץ - החלו מוסדות הקיבוץ לפעול כדי להביא להוצאת ההורים מהקיבוץ עקב התנהגותם בפרשה". מזכירי הקיבוץ כתבו להורים כי אם לא יגרמו להחזרת בנם לקיבוץ - הם יהיו צפויים להוצאתם מחברות, ואכן, אסיפת חברים שהתכנסה אישרה את המלצת המזכירות לפיה הואשמו ההורים ב"ביצוע מעשה הפוגע ביסודות הקיבוץ" ואושרה הרחקתם מהקיבוץ, אלא אם יגרמו להשבת בנם ארצה בתוך שבעה ימים.

בבית המשפט עתרו ההורים לביטול החלטת האסיפה מהטעם שהיא אינה חוקית. השופט מוצא כי "סביר מאוד שללא שימוש בכוח וללא אכיפה באמצעות הגופים הציבוריים המוסמכים בארץ ובגרמניה כלפי הנער, לא ניתן היה להחזירו ארצה".

בעצם החיים בקיבוץ, אומר השופט, "יש נכונות של הפרט לוותר על חלק מחופש הפרט", ותקנון הקיבוץ מחייב את החבר "לקבל את מרות הקיבוץ" לגבי "חינוכם של ילדיו הקטינים". אמנם, "החלטות האסיפה הכללית מחייבות את החברים, אך החלטות אלה, כשאין הן סבירות, וכשהן מחייבות פעולה שהיא אבסורד או אינה בת-ביצוע -
אין לראות את מי שלא מקיים אותה כמי שמפר אותה החלטה", מוסיף השופט.

נסיבות המקרה היו ברורות וידועות לחברים שהגיעו לאסיפה, אומר השופט, ולכן ההחלטה לדרוש מההורים להשיב את הבן, שאחרת יהווה הדבר עילה להוצאתם, היתה "שימוש בסמכויות האסיפה הכללית, שלא בדרך המקובלת ושלא בתום לב". זו החלטה שהיתה מיועדת להעניש את ההורים, אומר השופט, כשהיה ברור שהדרישה אינה סבירה. השופט מבטל את החלטת האסיפה ומשיב את ההורים לחברותם בקיבוץ.

סוף דבר, הנער שב ארצה עוד קודם ל