תלמיד יצא לטיול שנתי עם כיתתו, במסגרת בית הספר. באחד מערבי הטיול, הם שהו בבריכה בקיבוץ עין גדי. לאחר שיצא מהבריכה, בעקבות כדור, החליק התלמיד, וידו השמאלית פגעה באחד מחלונות הזכוכית שבקיר הבריכה. החלון נשבר וגרם לקרע בגידים, בעצבים ובכלי הדם של האצבעות בידו השמאלית של התלמיד. לאחר שלושה ניתוחים הוא נותר עם מגבלה בתפקוד היד והאצבעות, ונקבעה לו נכות בשיעור 45%.

עוד עניינים משפטיים מקיבוצים:
מזכיר הקיבוץ טעה - מי ישלם?
למרות ערעור, חברת בארות יצחק תקבל את כספה
עוד ענינים משפטיים וסיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

מי אחראי לנזקיו? הקיבוץ שמפעיל את הבריכה? תאגיד התיירות של הקיבוץ? המועצה האזורית שהבריכה בבעלותה? בית הספר? משרד החינוך? החברה להגנת הטבע, שארגנה את הטיול ובחרה את המסלולים והאתרים? או אולי התנועה הקיבוצית, שאחת ממחלקותיה תכננה את הבריכה בעבר הרחוק? המהנדס? אחראי הבטיחות? הקבלן ממנו הוזמנו חלונות הזכוכית? חברות הביטוח, המבטחות של הגורמים הללו? מי האחראי לשלם פיצויים לנער?

באמצעות עו"ד אלי הכהן הגיש הנער שנפגע, בבית המשפט המחוזי בחיפה, תביעה לפיצויים נגד קיבוץ עין-גדי, תאגיד התיירות, המועצה האזורית תמר ו"ביטוח חקלאי". הנתבעות הללו צירפו כנתבעים נוספים את כל מי שייתכן כי היתה לו זיקה כלשהי לבריכה, כדי לחלק ביניהם את האחריות והפיצויים.

"הנתבעות העיקריות" הגיעו להסדר לפיו הן ישלמו פיצויים לנער בסך 1.687 מיליון ש"ח, לפנים משורת הדין, כשבית הספר הסכים להשתתף אף הוא בשיעור של 85 אלף ש"ח. התשלום יבוצע לאחר שהשופט "יעשה סדר" בין הנתבעים, כדי למצוא מי "אחראי" לתוצאות התאונה, ומהו שיעור המחויבות שלו.

השופט מוצא כי הזכוכית שהותקנה בחלון הבריכה ממנו נפגע הנער - לא היתה בהתאם לתקן הישראלי, הדורש שזכוכית המותקנת במקום מעין זה תהווה "מחסום מפני נפילה, גם לאחר שמתהווה בה שבר". מאחר שידו של הנער עברה דרך החלון שנשבר, והזכוכית התפרקה לחתיכות, נמצא כי "האחראי" על הבריכה לא הקפיד על קיום התקן בחלונות הללו.

הפעלת הבריכה, אומר השופט, היתה לפי הסכם התקשרות בין הקיבוץ והמועצה, לפיו הבריכה היא בבעלות המועצה, שהעמידה לרשות הקיבוץ את הזכות להפעילה כקבלן עצמאי, המעסיק עובדים. באשר לאחזקת הבריכה, נקבע כי התחזוקה השוטפת היא באחריות המפעיל ועל חשבונו, בעוד שהמועצה אחראית לעניינים הקשורים לתשתיות הבריכה, ולביצוע תיקונים שאינם בגדר תחזוקה שוטפת.

הקיבוץ, באמצעות עורכי הדין "הוד, סוקול ושות'", טוען כי האחריות בגין התאונה מוטלת על המועצה האזורית, שכן הנזק נגרם כתוצאה מאלמנטים הקשורים במבנה הבריכה, המצויים באחריות בלעדית של המועצה. על המועצה, כבעלים, טוען הקיבוץ, היתה החובה לערוך בדיקות של מומחי בטיחות בקשר לבריכה, וביקורות בבריכה לצורך הוצאת רישיון עסק, ומכאן שהמועצה התרשלה בפיקוח על מבנה הבריכה.

מנגד טוענת המועצה, באמצעות עו"ד שלמה ברקוביץ, כי הקיבוץ הוא בעל השליטה והחזקה בבריכה מאז בנייתה, והתחייב לתפעל אותה, לתחזקה, לדווח על כל תקלה בה ולמנוע סיכונים בשימוש בה.

השופט קובע כי "הקיבוץ היה בעל הזיקה הקרובה ביותר לבריכה", מכל האחרים. הוא זה ש"הפעיל על חשבונו את הבריכה", מקבל את רווחיה או נושא בהפסדיה. עין-גדי הוא שהעסיק את עובדי הבריכה, את המצילים ואת מי ששימש כאחראי על הבריכה מטעמו. עובדי הקיבוץ מצויים בבריכה יום־יום ומכאן שהם אלה שיכלו לזהות, יותר מאחרים, ליקויים וסיכונים הכרוכים בשימוש בה.

השופט מוצא כי עין-גדי היה מודע "לבעייתיות של החלונות". האחראי על הבריכה העיד כי מדובר היה בחלונות כבדים, וכאשר ניסו לסגור אותם, הם "נסדקו ואולי אפילו נשברו", ומאז נאסר לפתוח אותם. אחראי זה אף פנה למועצה, עוד קודם לתאונה, עם הצעות מחיר להחלפת חלונות הבריכה בחלונות העשויים מפוליקרבונט עם מסגרת אלומיניום. ההחלפה בוצעה, לאחר התאונה. מכאן, קובע השופט שהקיבוץ היה מודע לסכנה אפשרית של התנפצות החלונות, והיה עליו ליתן את הדעת לסכנה אפשרית הכרוכה בכך שמי מהמשתמשים בבריכה ימעד חלילה וייפגע מחלונות הזכוכית.

יחד עם זאת, מוסיף השופט, גם למועצה האזורית אחריות כבעלים של הבריכה, והיה עליה לוודא כי בריכת השחייה שבבעלותה - בה קיימת, מטבע הדברים, סכנת החלקה - לא מהווה סכנה למשתמשים בה, במיוחד כשרוב קירוי הבריכה עשוי זכוכית.

הנזק אירע, מסביר השופט, בשל מחדליהם של שני הצדדים, כאשר כל אחד מהם לא קיים את חובותיו העצמאיות הנובעות מהיותו "מפעיל בריכה" (הקיבוץ) ומהיותו "בעל מקרקעין" המחזיק בידיו סמכויות פיקוח על הבריכה (המועצה). "בהעברת הפעלת הבריכה לקיבוץ לא העבירה המועצה לקיבוץ את חובתה שלה למנוע סיכונים בלתי-סבירים מרכ