לא ברור, כותב בית הדין האזורי לעבודה בירושלים, מדוע התעקש המערער, חבר קיבוץ עברון, למרות הפצרות בית הדין, שלא לצרף כנתבע לתביעה את מי שהעיד בעצמו שהוא "הבעלים האמיתי" של העסק, והעדיף להמשיך לנהל את התביעה נגד הנתבעת, בתו של אותו אדם. התוצאה: החמצה.

עוד סיפורי שכר מקיבוצים:
רגבה: תבע תשלום עבור שעות נוספות - וזכה
קיבוץ רוחמה: מחאה סביב העלאת שכר הבכירים
עוד עניינים משפטים וסיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

חבר קיבוץ עברון החליט לחפש עבודה מחוץ לקיבוץ, מתאר השופט עמירם רבינוביץ, מבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, את סיפור הערעור שהובא לבית הדין. החבר יצר קשר עם אביה של הנתבעת, ויחד החלו לעסוק בתחום השיפוצים.

במשך תקופת ההתקשרות הונפקו לחבר תלושי שכר מדי חודש. התלושים ותמורת השכר החודשי הועברו במישרין לגזברות הקיבוץ. העסק עצמו, בו פעל החבר, נוהל תחת שמה של הנתבעת, ואף תלושי השכר שהונפקו למערער החל ממועד זה ואילך נשאו את שמה של המשיבה כמעבידה.

בשלב מסוים הסתיים הקשר בין הצדדים. החבר-התובע טוען שרק באוקטובר 2007 גילה ששכרו לא הועבר, ואילו אביה של הנתבעת הודיע לו כי מאחר שהוא נטש את העסק ופתח עסק מתחרה באפריל 2007, הרי מבחינתו זהו תום מועד ההעסקה.

החבר המשיך, לטענתו, לעבוד עד דצמבר 2007, אז גם החזיר את כלי העבודה, ומכאן התביעה שהוגשה לבית הדין האזורי לעבודה בחיפה, לקבל הפרש שכר לתקופה מאי-דצמבר 2007, תשלום פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת, פדיון חופשה ודמי הבראה.

כדי להצליח בתביעה ביחסי עבודה יש להוכיח קיומם של יחסי עובד-מעביד, ולשם כך צריך שיהיה "מעביד". אביה של הנתבעת העיד כי אכן, בתקופה הנוגעת לתביעה, העסק לא היה רשום על שמו, "כי היה לו איחוד תיקים, ובתקופה זו גם פרע את כל החובות". הוא הוסיף כי השקיע בעסק 80 אלף ש"ח, והוא רואה עצמו "כבעלים של העסק". האב גם אישר כי לבת, הנתבעת, לא היה כל קשר עם חבר הקיבוץ, המערער.

בית הדין האזורי בחיפה ביקש לקבוע תחילה את זהות המעביד. החבר העיד כי אכן לא היה לו כל קשר עם הנתבעת, "ומי שהפעיל וניהל את העסק באופן בלעדי, לרבות מתן הוראות לחבר עצמו, היה אביה של הנתבעת, שהיה מעורב גם בכל התשלומים ששולמו לקבלני המשנה ולעובדים, ואף נתן הנחיות".

משכך, המליץ בית הדין לחבר הקיבוץ "לשקול את החלפת הנתבעת באביה, או לפחות לצרפו כנתבע נוסף, אך המערער לא הסכים לכך, ועמד על כך שהמשיבה היא הנתבעת הנכונה". במצב דברים זה, כשלא הוכח כל קשר בין החבר לבין הנתבעת עצמה, פסק בית הדין שאין כל עילת תביעה כלפיה ודחה את התביעה.

באמצעות עו"ד אילן גולדנברג מערער החבר וטוען כי החשבונות, הצ'קים, הדוחות והציוד היו רשומים תחת הנתבעת, ואין בכך שהנתבעת "החזיקה בעסק באופן פסיבי, כדי לשלול יחסי עובד-מעביד בינה לבינו". הוא מוסיף כי אבי הנתבעת היה באותה עת "מסובך" בחובות כבדים, ולא יכול היה לנהל את העסק, לפתוח חשבון בנק ולשלם משכורות, ולכן לא ניתן לראות בו מעביד.

הצדדים עצמם ראו את היחסים ביניהם כיחסי עובד ומעביד, כפי שעולה מן הדיווחים למס הכנסה,
מתלושי השכר ומטופס 106. הבת, באמצעות עו"ד שלומי נעמן, מבקשת לדחות את הערעור נגדה.

השופט רבינוביץ אומר כי החבר-המערער עצמו ראה באביה של הנתבעת "ובו בלבד, הבעלים של העסק והמעסיק הבלעדי שלו". הוא ידע גם ידע שבנותיו של האב אינן הבעלים של העסק. לא היה לו עמן מעולם כל שיח ושיג. כל התנהלותו העסקית היתה אך ורק עם האב ומעולם לא עם בנותיו. לכן, לא ברור מדוע בחר המערער לתבוע את מי שלפי עדותו שלו לא היתה בעלת העסק, לא היתה מעורבת כלל בניהולו, ולא היה לה כל קשר אליו ולעבודתו.

בנסיבות בהן המערער עצמו, בידיעה מלאה, בחר להתקשר עם האב, קובע בית הדין, אין מקום להטיל אחריות על הבת-הנתבעת, כמעבידה, רק בשל העובדה שהעסק היה רשום על שמה ותלושי השכר הונפקו בשמה. הרכב שופטי בית הדין הארצי - עמירם רבינוביץ, לאה גליקסמן, אילן סופר - דוחים את הערעור ומחייבים את החבר לשלם 500 ש"ח, הוצאות המשפט.