היכול קיבוץ לבטל הסכם שערך עם אחר, כתוצאה מכך ש"רשות מוסמכת" הודיעה לקיבוץ כי ההתקשרות לפי ההסכם מהווה הפרה של חוק ההתיישבות, והקיבוץ צפוי להליך משפטי שיינקט נגדו, לרבות הפקעת הקרקע?

עוד עניינים משפטיים מקיבוצים:
אילות: בית הספר נסגר, הפליטים ילמדו באילת
להבות הבשן: הקיבוץ פינה שטחי מרעה ולא יפוצה
עוד עניינים משפטיים וסיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

בבית משפט השלום בראשון לציון נתבע קיבוץ נצר סרני לשלם פיצויים בסך 1.5 מיליון ש"ח לתובע, בעלים של משתלת דשא, שהיה צד להסכם עם הקיבוץ, לפיו העמיד הקיבוץ שטחים חקלאיים שחכר ממנהל מקרקעי ישראל, וכן מכסות מים, לטובת גידול מרבדי דשא מוכן באמצעות התובע.

בין הקיבוץ למשתלה נחתם הסכם מסחרי, לפיו העמיד הקיבוץ לרשות התובע שטח של כמאה דונם לייצור דשא מוכן וזכות שימוש ב-120 אלף קוב מים בשנה, שתמורתם התחייב התובע לשלם לקיבוץ 35 אלף ש"ח לשנה, ולשאת בעצמו בהוצאות עיבוד הקרקע, גידול הדשא והשימוש במים.

"הרשות המוסמכת, לפי חוק ההתיישבות החקלאית" מצאה כי הקיבוץ מבצע "שימוש חורג" בקרקע חקלאית. לטענתה, מלמדות מתכונת ההתקשרות עם התובע, וההתנהלות בין הצדדים, שמדובר בהשכרת-משנה של המקרקעין החקלאיים, ומשום שהקיבוץ העביר לתובע מכסות מים, בניגוד לחוק ההתיישבות. "הרשות המוסמכת" הודיעה לקיבוץ כי עליו להפסיק פעילות זו, שאם לא כן, תיתכן הפקעת הקרקע מידי הקיבוץ, כמו גם הפקעת מכסת המים.

משכך, וכדי לעמוד בדרישות החוק, החליטו הצדדים להתקשר בהסכם במתווה אחר, לפיו הם שותפים בעסקי גידול הדשא (להבדיל מהשכרת השטח לתובע) תוך סיכום בדבר חלוקת התמורות בין הצדדים. במשך שנתיים וחצי נשמר "שקט תעשייתי" בין הקיבוץ לרשות המוסמכת (הגם ש"בפועל לא שינתה החתימה על ההסכם השני את ההתנהלות הכלכלית של הצדדים בהשוואה למצב לפי ההסכם הראשון"), עד שדרשה הרשות המוסמכת כי תופסק ההתקשרות עם התובע.

הקיבוץ ובאי כוחו ניסו, במכתבים ובפגישות שימוע, לשכנע כי אין מדובר בהפרה של חוק ההתיישבות, אך לא הצליחו בכך, ונגד הקיבוץ הוגשה תביעה להפקעת המקרקעין. הקיבוץ גם הוזהר שהמדינה, באמצעות משרד החקלאות, פועלת ליישום ולאכיפה של החוק וכבר קיים תקדים בעניין לפיו הופקעו 900 דונם בנסיבות דומות. משכך, נאלץ הקיבוץ להגיע עם המדינה להסדר פשרה, לפיו ישלם כופר של 20 אלף ש"ח, והתחייב להביא לסיום ההפרות עד למועד מסוים.

בהמשך ניסה הקיבוץ להגיע עם התובע להסכם חדש, לפיו ייתן התובע לקיבוץ שירותי ייעוץ, מיכון, עבודה ושירותי שיווק לדשא - אך הניסיון לא צלח, והקיבוץ הודיע לתובע על סיום תוקפם של ההסכמים שבין הצדדים.

באמצעות עו"ד וסטשניידר טוען התובע כי הקיבוץ ביטל את ההסכם שלא כדין ובחוסר תום לב, לאחר שביקש לאלץ את התובע לחתום על הסכם חדש שאינו מבטיח את זכויותיו ומרע את התנאים, בו בזמן שיש בידו הסכם תקף עם הקיבוץ לעוד שנים מספר. הוא תובע מהקיבוץ פיצויים בעד הנזק שנגרם לו כתוצאה מכך, הפסד רווחים ועוד, בסך של 1,911,377 ש"ח, אותם העמיד, לצורכי תשלום האגרה, על סך 1.5 מיליון ש"ח. לטענת הקיבוץ, באמצעות עורכי הדין משה גולדברג ויריב חנדלי, לא היתה לו ברירה אלא לבטל את ההסכם לנוכח הסכנה הממשית שמולה עמד.

השופטת יעל בלכר משתכנעת מעמדת הקיבוץ ואומרת כי הנסיבות אילצו את הקיבוץ להגיע עם המדינה להסכמה על הפסקת השימושים החורגים - הסכמה שחייבה ביטול ההסכם עם התובע. הקיבוץ פעל כדין, אומרת השופטת, לאחר שעשה כל שלאל ידו בניסיון להדוף את טענות הרשות המוסמכת ואת התביעה להפקעה, ללא הועיל, ולאחר שעשה מאמצים רבים וכנים לבוא עם התובע לכדי הסכם חלופי במסגרת החוק, אשר יובא לאישור הרשות, הן טרם ביטול ההסכם והן לאחריו.

מנגד, התובע לא עשה מאמץ כן ומספיק, אומרת השופטת, כדי להביא לכריתתו של הסכם חלופי, שהתחייב בנסיבות העניין ולאור הוראות חוק ההתיישבות. התובע גם לא עשה את הדרוש על מנת שיוכל "לקלף" את הדשא שהיה קיים בעת ביטול ההסכם (לאחר שזה יהיה "מוכן"), ולכן הוא אחראי לנזקיו שלו, מה עוד שאלה לא הוכחו כשלעצמם.

עוד טוען התובע כי בהסכם נקבעה הוראה לפיה במקרה בו יוצא צו שיפוטי או מנהלי המונע את פעילות המשתלה, ויתקיים הליך משפטי בבית משפט, ניתן יהיה לבטל את ההסכם, ללא חבות בפיצוי. התובע טוען כי מאחר שלא התנהל "הליך משפטי לגופו של עניין" (שכן הקיבוץ חתם עם הפרקליטות על הסכם פשרה) -
לא פעל הקיבוץ כדין, עת ביטל את ההסכם.
השופטת דוחה טענה זו.

לדבריה, התובע מנוע מלטעון שלא התנהל הליך משפטי לגופו של עניין, שכן הוא עצמו היה צד להליך ולא עשה דבר בניסיון להדוף את התביעה. השופטת מוסיפה כי התובע עמד מן הצד לעת ניהול ההליך המשפטי, לא נקף אצבע ולא התגונן