אל פינת הסיפורים המשפטיים הישנים, מגיע הסיפור הבא, משנת 1957 (הפעם מחבר קיבוץ שהוא גם עורך דין במקצועו), ואין נכון מלהביאו בלשונו המקורית של השופט שניאור זלמן חשין ז"ל, ממלא מקום נשיא בית המשפט העליון דאז, שכתב את פסק הדין.

עוד על מוות וקיבוצים:
הסדר טיעון לחבר קיבוץ שגרם מוות ברשלנות
היום שאחרי הרצח ברמת-הכובש: לוויה והלם
עוד סיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

"המערערת, לשעבר חברת קיבוץ מעברות, עשתה ערב אחד, בין השמשות, בחדר האוכל של הקיבוץ. אותה שעה אכל מורה הקיבוץ את סעודתו ביחידות, לפי שיתר החברים טרם נאספו. בסיום הסעודה קרבה אליו המערערת והגישה לו ספל 'פודינג' שוקולד.

המורה תמה על כך כמה תמיהות: ראשית, עצם הימצאותה של המערערת בחדר האוכל עוררה בו תמיהה, לפי שהיא סיימה את מלאכתה שם בשעות הצהריים ושוב לא היתה חייבת למלא עוד כל תפקיד באותו יום. שנית, בתפריט הערב לא נרשמה מנת פודינג, ומה ראתה המערערת לשרתו שלא בתורה, ולהגיש לו מעדן שלא היה זכאי לו?

"ואף-על-פי-כן אמר לאכול את המנה שהוגשה לו, אך כשטעם את הפודינג בקצה הכפית חש טעם מר בפיו. הוא אמר לשפוך את הפודינג לפח האשפה, אך המערערת נתנה עיניה בו והוא נמנע מעשות כן, כדי לא להעליבה. תוך כדי כך פנתה אליו המערערת בשאלה אם הפודינג אינו טוב. הוא חשש שמא יפגע בה אם יספר לה את האמת, שהרי היא היטיבה עמו, כביכול, והיא היתה היוזמת להגיש לו מעדן שלא הגיע לו. לפיכך אמר לה כי הוא ייקח עמו את הפודינג לחדרו ושם יאכלנו.

"בצאתו מחדר האוכל סר אל חדרם של ידידיו, בני זוג, ואגב שיחה עמם התלונן על הפודינג המר שהוגש לו בחדר האוכל. בני הזוג ניסו אף הם את הפודינג והטעם היה רע גם בפיהם. אז נזכרה ידידתו בצנצנת 'לומינל' (סוג של תרופת הרגעה והרדמה), שנעלמה סמוך לאותו זמן מהמרפאה, בה היא משמשת כעוזרת לחובשת. היא החלה בוחשת בספל הפודינג וגילתה בו מספר גלולות ושברי גלולות. מיד סרה אל המרפאה והעלתה מהספל 15-10 גלולות שלמות. היא סיפרה על כך לחובשת, וזו הביאה את הדבר לפני חברי המנהלה. בסופו של דבר נערכה בדיקה כימית בשתיים מהגלולות, ונמצא כי הן הכילו לומינל.

"ימים אחדים לאחר גילוי הגלולות בספל הפודינג, שאל המורה את המערערת למה הגישה לו את האוכל המר והמסוכן. המערערת הכחישה את כל סיפור המעשה, אך כאשר עמד על דעתו, ותיאר לה את הפרשה בחדר האוכל לפרטיה, חייכה המערערת ואמרה לו: 'היש לך עדים?'"

מתברר כי טרגדיה אישית הביאה את המערערת למעשה שעשתה: "המערערת שכלה את בנה בשנת 1950, ודיכאון כבד נסוך עליה מאז. שנים אחדות לאחר מכן נתן בעלה את עינו באחת מחברות הקיבוץ והיחסים בין שני אלה התהדקו ביותר. המערערת ניסתה בכל מאמצי כוחה להסיר את לב בעלה מאחורי אותה אישה, וגייסה לשם כך את עזרתם של כמה מחברי הקיבוץ, אך הדבר לא עלה בידה.

"המערערת היתה מדוכאה ממאורע זה. אנשי הקיבוץ החלו מטכסים עצה כיצד לבער את התקלה מקרבם, והועלתה הצעה להרחיק את המערערת ואת בעלה מהקיבוץ. דבר זה הוסיף שמן למדורה והמערערת נתמלאה ייאוש קודר. באחת משיחותיה עם אחד מחברי הקיבוץ הצהירה שאין לה עוד מה לאבד והוסיפה:
אינכם יכולים לשער איזה כוחות אגרסיביים מתעוררים בי. הגעתי אפילו למחשבת רצח.

"בשיחה אחרת איימה כי תגרור אחריה את כל אנשי הקיבוץ לתהום. יש אפוא רגליים להשערה כי על רקע זה נרקמה מחשבת הנקם במוחה של המערערת, ועל רקע זה עשתה מה שעשתה".

הרכב השופטים חשין, אגרנט וברנזון דחה את הערעור על גזר הדין, שפסק למערערת 16 חודשי מאסר בפועל, ונימק: "המערערת עצמה העידה כי ידעה גם ידעה שכמות ניכרת של גלולות לומינל עשויות להמית אדם... ומה יכולה להיות כוונתו של אדם הנותן לחברו, בלי ידיעתו של זה, כמות גדולה של לומינל בתמיסה של מאכל ערב לחך, אם לא להמיתו?"

בית המשפט מוסיף: "המעשה שעשתה המערערת הוא מחפיר, ועלול היה לגרום למותו של אדם שהיה לא רק חף מפשע, כי אם גם רחוק מתחום המריבה שהטרידה את המערערת. יתרה מזו, עשויה היתה המערערת להרים ידה על אנשים נוספים מבין חברי הקיבוץ, ומי יודע מה רבים היו קורבנותיה".