25 שנים לאחר שפוטר, הגיש עובד לשעבר בחברת "גלעם" (של קיבוץ מענית) תביעה לפיצויי פיטורים מוגדלים. לטענתו, על פי הסכם שהיה קיים בגלעם באותה עת, הוא היה זכאי לפיצויי פיטורים בשיעור של 300% משכרו, ולא רק 100%, כפי ששולמו לו בפועל.

עוד סיפורי פיטורים מקיבוצים:
להבות הבשן: פיטורי עובדים במפעל "להבות"
משבר ופיטורים בבית הספר המיוחד "שפרירים"
עוד עניינים משפטיים וסיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

באמצעות עו"ד אופיר סובול מבקשת גלעם לדחות את התביעה על הסף וטוענת כי לפי חוק ההתיישנות, משחלפו יותר משבע שנים מעת פיטוריו של התובע, הרי "חלף המועד, והתיישנה זכותו של התובע להגיש את התביעה".

עו"ד סמיח לחאם, פרקליטו של התובע, טוען כי לא חלה לגבי התביעה התיישנות, שכן מאז הפיטורים ועד להגשת התביעה - לא היה התובע מסוגל לדאוג לענייניו, ורק בשנת 2010 הוכרז על ידי בית הדין השרעי כפסול דין, ומונה לו אפוטרופוס.

טענת התובע, אומר השופט רמי כהן, נשיא בית הדין האזורי לעבודה בחיפה, מתבססת על הוראה בחוק ההתיישנות לפיה "בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במניין הזמן שבו התובע לא היה מסוגל לדאוג לענייניו מחמת ליקוי נפשי או שכלי, ולא מונה לו אפוטרופוס".

אכן, מתוך חוות דעת רפואית שהוגשה מוצא השופט שהתובע לוקה במחלת נפש, אך כדי לעצור את "מרוץ ההתיישנות", אומר השופט, על התובע להוכיח שלא היה מסוגל להחליט באשר לביצוע פעולות משפטיות כגון הגשת תביעה או ייפוי כוחו של עורך דין לצורך זה.

השופט מוצא בראיות כי מחלת הנפש נתגלתה אצל התובע רק כשנתיים וחצי לאחר פיטוריו,
וברוב התקופה מאז היה התובע במצב נפשי יציב ותפקד ברמה סבירה.

התוצאה היא שהתובע לא הוכיח שאכן היה במצב של "חוסר מסוגלות" להגיש את התביעה ולא היה מסוגל לטפל בענייניו מחמת מחלתו.

אכן, יש "פגיעה בזכותו החוקתית של התובע לגישה לערכאות", אך באיזון בין זכותו זו של התובע, לבין הפגיעה ביכולתה של גלעם להתגונן בראיות מפני תביעה שהוגשה בחלוף זמן רב, לצד חוות דעת וראיות שמוכיחות את ההיפך מטענת התובע - הרי "באיזון בין האינטרסים המתנגשים - גובר אינטרס הנתבעת (גלעם), ואין מנוס אלא לדחות את התביעה על הסף, מחמת התיישנותה".