הימנעותו של קיבוץ להתריע על קיומו של מפגע שעלול להביא להתלקחות שריפה, כמו גם שיהוי רב שלו בהזעקת כוחות הכיבוי לכיבוי שריפה בקרקעותיו - הם עילה להפחתת הפיצוי לו הוא זכאי, ויש בהם משום "אשם תורם" של הקיבוץ לנזק שנגרם לו.

עוד על שריפות בקיבוצים:
בארי: נשרף חדר האוכל
כרמיה: עוד שריפה בשכונת הקרווילות בקיבוץ
עוד עניינים משפטיים וסיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

כך אומרת השופטת תמר ניסים שי, מבית משפט השלום בטבריה, בתביעת נזיקין שהגישו הקיבוץ ו"ביטוח חקלאי" נגד מנהל מקרקעי ישראל ו"שירותי כיבוי והצלה". דפוס פעולה לפיו אין אנשי הקיבוץ ממהרים להזעיק כוחות כיבוי ומנסים לכבות את האש בעצמם, חרף הסיכון הרב הכרוך בדבר וכישלונות קודמים שלהם בכך - אינו סביר כלל ועיקר, מוסיפה השופטת.

אש פרצה על גדות נחל צלמון, המצוי בשטח קרקע שבאחריות מנהל מקרקעי ישראל, עברה ממנו אל שטחי בור פתוחים ומשם אל מטע הבננות של קיבוץ גנוסר, שנגרם לו נזק ניכר. השריפה התרחשה במשך יומיים. שירותי כיבוי והצלה כיבו את השריפה ביומה הראשון, אך זו פרצה מחדש ביום המחרת. בבית משפט השלום בטבריה תובע הקיבוץ את נזקיו מהמנהל ומ"שירותי כבאות והצלה".

מי אחראי לפרוץ האש ולנזקים שנגרמו לקיבוץ? לטענת הקיבוץ, המנהל הוא האחראי, שכן האש פרצה מקרקעותיו הסמוכות למטעים. שאלה נוספת שהתעוררה, הנוגעת ליום השריפה השני, היא אם מדובר בהמשכו של האירוע הראשון, ואם שירותי כבאות והצלה אחראים להתלקחותה המחודשת של השריפה.

פקודת הנזיקין, שמטילה אחריות על המזיק ומחייבת אותו לפצות את הנפגע, מעניקה "הקלה משפטית" לתובע-הנפגע, במקרה בו הוא ניזוק כתוצאה משריפה ש"הגיעה" אליו מקרקע סמוכה. אם מוכיח התובע שהנזק נגרם כתוצאה מאש שהגיעה מקרקע שהנתבע אחראי עליה - הרי על הנתבע מוטל הנטל להראות שלא הוא התרשל לגבי מקור האש או התפשטותה.

השופטת מוצאת כי האש אכן התלקחה בשטחי המנהל, ועקב רוחות חזקות התפשטה לעבר מטעי הקיבוץ. ממצאים של חוקרי שריפות זיהו את מוקד השריפה על גדות הנחל (שהיה יבש ממים באותה עת), ולימדו על כך שעל גדות הנחל גדלה צמחייה דליקה ונמצאה פסולת רבה שעלולה להתלקח: עצים, זכוכיות, ארגזים ועוד. לדעת חוקרים אלה, הסיבה להתלקחות האש היתה רשלנות מטיילים הפוקדים את האזור.

משהוכח, אומרת השופטת, שהאש יצאה ממקרקעין אשר בשליטתו של המנהל - עליו הנטל להראות שלא רשלנות מצדו גרמה לשריפה או להתפשטותה. אכן, מסבירה השופטת, לאחר שהיא שומעת את עדויות נציגי המנהל לגבי דרכים שננקטות כדי למנוע שריפות, ניתן לקחת בחשבון חוסר בכוח אדם שיאפשר פיקוח מתמיד על המקרקעין שבהחזקת המנהל.

דרך אחת להתגבר על בעיית השריפות, אומרת השופטת, היא מתן הרשאות לרעייה, אותן מעניק המנהל, שמטרתן למנוע שריפות שמקורן בחומרי בעירה שנאכלים על ידי בעלי החיים. אך בכך, מוסיפה השופטת, אין כדי להביא להיעלמות כל חומרי הבעירה הנמצאים במקום. כשמדובר בשטח שפוקדים מטיילים, אומרת השופטת, נדרשו אמצעי זהירות אחרים שלא ננקטו.

לדעת השופטת, לא הצליח המִנהל להוכיח כי לא התרשל במניעת התלקחות האש, ולכן הוא אחראי לנזק. האם רק המנהל לבדו "אשם" בנזק שנגרם? השופטת בוחנת את התנהגות הקיבוץ, ואומרת שגם הוא "תרם" לנזק. הכיצד?

השופטת מוצאת כי אנשי ענף הבננות זיהו כי קיימת פסולת בעירה בסמוך למטעים, היו מודעים לסכנה, אך לא פנו למי שאחראי על האזור כדי לפנות את הפסולת משם. נציגי הקיבוץ גם לא פעלו להזעיק מיידית את כוחות הכיבוי למקום לאחר שהבחינו בפרוץ השריפה, וחלפה למעלה משעה, מוצאת השופטת, עד שנקראו כוחות הכיבוי לכבותה.

עד אז ניסו אנשי המטעים לכבות את האש שחדרה למטעים בכוחות עצמם, באמצעות פתיחת צינורות ההשקיה וכבאית מאולתרת (מכל גדול עם מים). התנהלותו זו של הקיבוץ, מוצאת השופטת, משפיעה על גובה הפיצוי שמגיע לו, והיא מייחסת לו "אשם תורם" (אחריות לתוצאה) בשיעור 30% מהנזק שנגרם ביום השריפה הראשון.

השופטת מקבלת את הטענה כי יש לראות באירוע השריפה ביום השני המשכו של האירוע הראשון, ומוצאת כי מקור האש במוקדי בעירה שלא כובו כליל.

הישארותם של כוחות בשטח שריפה לאחר כיבויה היא בעלת חשיבות כדי למנוע התלקחות מחודשת של האש, מציינת השופטת. עזיבתם של כוחות הכיבוי את שטח השריפה, זמן קצר לאחר כיבויה, מבלי להישאר ולהשגיח שלא תתרחש התלקחות נוספת - מהווה חריגה מסטנדרט הפעולה הנדרש מהם, ומלמדת על קיומה של רשלנות מצדם.
לא ניתן לשלול את האפשרות, קובעת השופטת, שאם היו נשארים כוחות הכיבוי במקום פרק זמן נוסף, ניתן היה לגלות מוקדים שלא כובו עד תום.

גם באירוע זה, מוצאת השופטת, נמנעו אנשי הקיבוץ מלדווח על פרוץ השריפה לכוחות הכיבוי בתוך