קיבוץ הרדוף ביקש למנוע מחקלאי להיכנס אל חלקה בה מחזיק הקיבוץ, ולקבוע כי לא יעשה בה כל פעולה, בדרך של מסיק זיתים, עיבוד ועוד. לטענת הקיבוץ, הוא זה ששכר את החלקה ממנהל מקרקעי ישראל, לפי "הסכמי שכירות חקלאיים" ב-2007 ו-2009.

עוד עניינים משפטיים מקיבוצים:
לקיבוצי עמק הירדן נמאס מהיתושים - והם תובעים
גלאון: הערעור לעליון לא הוגש בזמן, ונדחה
עוד עניינים משפטיים וסיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

על החלקה המדוברת נטוע מטע זיתים, אשר לטענת הנתבע, הוא נטע אותו 27 שנים לפני הגשת התביעה, עוד קודם שהבעלות בקרקע עברה למנהל מקרקעי ישראל, ולכן יש לו זכות של "בר-רשות בלתי-הדירה" (שאינה ניתנת לביטול) לעבד את המטע ולמסוק את הזיתים. הנתבע, טוען הקיבוץ, אינו אלא "מסיג גבול", ולא ניתנה לו כל הסכמה למסוק זיתים במטע.

זכותו של מי גוברת, אם כן?

בשנת 1982, מפרט הנתבע, הוא נטע בעצמו ועל חשבונו את מטע הזיתים (240 עצים). במשך כל אותן שנים טיפל הוא בחלקה, עיבד אותה ומסק את הזיתים במטע, וזאת מכוח רשות שנתנו לו בעלי החלקה דאז (בין השנים 1993-1982).

רשות זו אושררה והוארכה על ידי אלה שרכשו את החלקה מקודמיה (בשנת 1993). לאחר מכן, עברה הקרקע למנהל במסגרת חילופי קרקעות בין המנהל לבין בעלי הקרקע, ואחר-כך הושכרה לקיבוץ הרדוף.

חוק המקרקעין, מסביר השופט יוסף בן חמו מבית משפט השלום בנצרת, מסדיר את היחסים שבין הבעלים או המחזיק בקרקע כנגד מסיג גבול ומי שתופס חזקה בקרקע או שטוען לזכות בה. החוק מעניק עדיפות לבעל הזכות להחזיק בקרקע על פני מסיג הגבול, ומקנה לו זכות תביעה בערכאות לסילוק ידו של הפולש, זאת אם יוכיח את זכותו שלו להחזיק בקרקע ואת היעדר זכותו של הנתבע להחזיק בה.

בעבר, כך מתברר, התקשר הנתבע בהסכם לרכישת הקרקע מבעליה הקודמים, ובעקבות רכישה זו נטע את מטע הזיתים והחל לעבד את החלקה. משבוטלה עסקת הרכישה עם הנתבע, הרשו לו בעליה הקודמים לעבד את החלקה ולמסוק את הזיתים.

מכאן אומר השופט, אין מדובר בפולש, אלא במי שיש לו מעמד של "בעל רישיון" להשתמש בקרקע, ובמשך שנים ארוכות, כולל בתקופה בה קיבל המִנהל זכויות בקרקע הזו - לא ננקטה נגדו כל פעולה להפסיק את השימוש. "רישיון" שכזה, מסביר השופט, אינו חייב להיות מעוגן במסמך כתוב וחתום, אלא יכול שיהיה גם באופן משתמע.

השופט דוחה את טענת הנתבע כי בידיו זכות מסוג של "רשות שאינה ניתנת לביטול", ואומר כי הנתבע פעל על פי "רישיון שניתן ללא תמורה". סוג זה של "רישיון-חינם" ניתן לביטול בכל עת, והוא מתקיים ותקף, מוסיף השופט,
עד אשר בעל המקרקעין מגלה את דעתו שאין ברצונו להתיר את המשך הרשות.

השופט מוצא שמנהל מקרקעי ישראל, הבעלים של הקרקע, גילה את דעתו כי אין הוא מתיר עוד את המשך הרשות שיש לנתבע. המִנהל, אומר השופט, תמך בעמדת הרדוף בבית המשפט ואף כתב במכתב ששלח למשטרת ישראל: "הקיבוץ הוא המחזיק בשטח, וכל גורם אחר, שלא ברשות הקיבוץ, הנכנס לשטח או קוטף זיתים, כמוהו כמסיג גבול". בכך יש גילוי דעת מצד בעליה של הקרקע (המנהל) - שאינו מתיר עוד לנתבע את המשך השימוש שזה עשה בחלקה, וכי רצונו בביטול הרישיון.

השופט נותן צו מניעה האוסר על הנתבע להיכנס לקרקע, ומוסיף שאין בכך "לחסום את הנתבע מהגשת תביעה לפיצויים בעד השקעותיו בחלקה, ככל שסבור הוא כי זכאי הוא לפיצוי בעקבות ביטול הרישיון". עוד מחייב השופט את הנתבע לשלם לקיבוץ 7,500 ש"ח, הוצאות המשפט.