הפרוצדורה האזרחית (כללי סדר הדין) היא "כלי עבודה" לניהול תקין של משפט, לפי כללים ידועים. היא גם קובעת את המועדים בהם ניתן לערער על החלטה של בית משפט, וכיצד עושים זאת.

עוד עניינים משפטיים מקיבוצים:
משרד החינוך לא הכיר בגמלאית בקיבוץ, וחזר בו
גברעם נגד חברת הקיבוץ: "העלימה הכנסות"
עוד סיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

בדצמבר האחרון פסק בית המשפט המחוזי בבאר שבע כי יש למחוק את תביעתם של שניים מחברי קיבוץ גלאון, יורשים בעיזבונם של בני זוג שחיו בקיבוץ גלאון במשך כשלושים שנה עד ליום פטירתם.

באמצעות עורכי הדין גבי מיכאלי ועודד זאוברמן ("גבי מיכאלי ושות'"), דרשו יורשים-חברים אלה שהקיבוץ יכיר בזוג המנוחים כחברי הקיבוץ, ותבעו את זכויותיהם של המנוחים לכל הטבה או זכות להם זכאים כלל החברים בקיבוץ, ובכלל זה זכותם להוריש את דירת המגורים ששימשה אותם.

הקיבוץ, באמצעות עורכי הדין תמיר סלע וטל סלע ("תמיר סלע, משרד עורכי דין"), התנגד לכך וטען כי למנוחים היה מעמד של "הורים" ולא של "חברים", וכי מי שמוסמך להחליט בסטטוס החברות, הוא רשם האגודות השיתופיות.

בית המשפט קיבל את עמדת הקיבוץ ופסק כי הפורום הנכון לדיון ולהכרעה בסוגיית החברות הוא רשם האגודות השיתופיות, וכי על התובעים היה למצות את ההליכים לפניו, קודם פנייה לבית המשפט. החברים-היורשים אכן פנו, בהמשך, לרשם וביקשו ממנו לקבוע את מעמדם של המנוחים כחברים בקיבוץ, אך זה פסק, במארס האחרון, כי "אינו מוסמך להחליט בדבר חברותם של המנוחים בקיבוץ", מאחר שאלה שמבקשים לרשום אותם כחברים בקיבוץ, על דרך תיקון פנקס החברים, כבר אינם בחיים.

לדעת הרשם, סמכותו להחליט בעניין חברותו של אדם באגודה קיימת רק "כאשר ישנה מחלוקת בדבר חברותו של אדם, באותה עת בה הונחה הסוגיה על שולחנו". גם אם נניח, אומר הרשם, כי המנוחים היו חברי אגודה ערב מותם - הרי שבמותם פקעה חברותם, ואין הוא מוסמך עוד לעסוק בכך.

אם בית המשפט הפנה את התובעים אל רשם האגודות, וזה קובע שאין לו סמכות, מה עושים? האם חוזרים לבית המשפט? היורשים פונים עתה לבית המשפט העליון ומבקשים לערער על החלטת בית המשפט המחוזי שמחקה את תביעתם.

להגשה של ערעור יש כללי פרוצדורה משל עצמה, והראשון שבהם הוא הגשת הערעור בתוך תקופה של 45 ימים מעת שניתן פסק הדין. אי-עמידה בתנאי-סף זה יכולה לגרום לכך שהערעור לא יישמע, אלא אם כן יבקש המערער ויקבל מבית המשפט ארכה להגשת הערעור על סמך "טעם מיוחד".

מתברר כי היורשים לא ערערו מיד לאחר שניתן פסק הדין של בית המשפט המחוזי (דצמבר 2011) והמתינו להחלטת רשם האגודות השיתופיות (מארס 2012). רק במאי 2012 הם מגישים לבית המשפט העליון בקשה להארכת המועד להגשת הערעור, וטוענים כי "נקיטת הליך משפטי שגוי מהווה טעם מיוחד למתן ארכה".
הקיבוץ מתנגד למתן הארכה המבוקשת.

רשם בית המשפט העליון, גיא שני, דוחה את הבקשה וקובע כי המבקשים אמנם פנו אל רשם האגודות השיתופיות בהתאם לקביעתו של בית המשפט המחוזי, אולם משבחרו לעשות כן ולא הגישו ערעור על החלטת בית המשפט - יש לראותם כמי שהשלימו עם ההחלטה ופעלו לפיה.

היה באפשרותם של המבקשים, מסביר רשם בית המשפט, להגיש ערעור במועד או להגיש מבעוד מועד בקשה לארכה, כדי להבטיח את האפשרות להגיש ערעור אם רשם האגודות השיתופיות יחליט שאינו מוסמך לדון בעניין, אך הם לא פעלו כך, "ועתה - זמן רב לאחר חלוף המועד הקבוע בדין - הם מנסים להשיב את הגלגל לאחור". להתנהלות זו, מוסיף רשם בית המשפט העליון, אין הצדקה, והוא מחייב אותם לשלם לקיבוץ 3,000 ש"ח, הוצאות המשפט.

ומה עכשיו? חוזרים לפרוצדורה. היורשים טוענים כי "עומדת להם הזכות להגיש מחדש את תביעתם, מאחר שהחלטת בית המשפט המחוזי הורתה על מחיקת התביעה ולא על דחייתה". המדור ימתין ויעקוב.