לא כל "תלוש" הוא גם "תלוש שכר", כך למד קיבוץ גברעם השיתופי, בתביעה שהגיש נגד חברת הקיבוץ, בטענה כי בעבודתה כ"עובדת חוץ" קיבלה כספים ממעסיקה, אותם לא העבירה לקיבוץ - בניגוד ל"תקנון עבודת חוץ".

עוד עניינים משפטיים מקיבוצים:
עברון זכה בתביעה מול חברת קיבוץ ובן זוגה
אחרי מותו של פעיל הסביבה - המפעל ישלם
עוד סיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

באמצעות עו"ד אייל גזית תובע גברעם בבית משפט השלום באשקלון, כי החברה-הנתבעת תשיב לו 47,887 ש"ח, אותם, לטענתו, העלימה ממנו בשנים 2002 עד 2005.

הנתבעת, אחות מוסמכת בעיסוקה, עבדה במשך תקופה מחוץ לקיבוץ. בטרם החלה בעבודתה, נוהל משא ומתן בין הקיבוץ והמעסיק של החברה, באשר לתנאי העסקתה של החברה אצלו, ונחתם הסכם העסקה. הנתבעת העבירה לגברעם את משכורתה, במישרין מהמעסיק לקיבוץ, ומסרה מדי חודש לקיבוץ את תלושי השכר שלה.

מבירור שערך הקיבוץ נמצא כי לחברה מונפקים שני תלושי שכר שבכל אחד מהם סכומים שונים, כאשר הקיבוץ מקבל רק את הסכום הנקוב ב"תלוש השכר הראשון", ולא את הסכומים הנקובים ב"תלוש השכר השני". לשאלת הקיבוץ, השיב לו מעסיקה של הנתבעת שהפער בתלושים נובע מהחזר הוצאות המגיע לחברה-הנתבעת.

באמצעות עו"ד ברוך כהן טוענת החברה שההפרשים בשכר לגביהם טוען הקיבוץ שאותם לא העבירה לו, הם, למעשה, תשלומים שקיבלה ממעסיקה כהחזר הוצאות אש"ל, טלפון ודלק, הוצאות אישיות, עלויות השתלמויות שנשאה בהן הנתבעת מכיסה הפרטי, וזאת כנגד קבלות שהיא מוסרת למעסיקה. לטענת החברה, אין היא חייבת להעביר לקיבוץ סכומים אלה, הנובעים מהחזר הוצאות בפועל שלה, שכן הקיבוץ, ממילא, אינו משיב לה הוצאות אלה.

השופטת סבין כהן מוצאת שעדותה של החברה היתה מהימנה, והיא מתרשמת "שאין מדובר במי שנטלה לכיסה את התשלומים ששולמו לה, תוך הונאת הקיבוץ, אלא מדובר במי שסברה באמת ובתמים כי כספים אלה מגיעים לה וכי לשיטתה אין פסול במעשיה". היא גם השיבה בכנות מלאה, מוסיפה השופטת, "כי לא העבירה לקיבוץ את כספי החזר ההוצאות, כי לא הייתה בטוחה שהקיבוץ ישיב לה את מלוא הוצאותיה".

על גברעם מוטל הנטל להוכיח כי הנתבעת העלימה ממנו הכנסות, מסבירה השופטת, ועליו להוכיח גם את שיעורן של אותן הכנסות, שלטענתו היה על החברה להעביר אליו. רק בהצגתם של תלושי השכר אין כדי להעיד כי הנתבעת העלימה הכנסות. אם יוכיח זאת הקיבוץ - יהיה על החברה הנטל להוכיח שלא הייתה עליה חובה להעביר סכומים אלה.

אכן, לפי "תקנון עובדי חוץ", אומרת השופטת, על החבר להעביר לקיבוץ גם את החזר הוצאותיו, כשאמורה להיערך בינו ובין הקיבוץ התחשבנות בנוגע להשבת ההוצאות לידיו של החבר, אך אין מקום כיום, בשלב כה מאוחר, שהחברה תשיב לקיבוץ את הסכומים הללו, כדי שזה יבצע מולה התחשבנות. הטעם לכך, אומרת השופטת, הוא שהקיבוץ תרם במעשיו למצב שנוצר, שכן הוא ניהל עם המעסיק את המשא ומתן בנוגע לתנאי העסקתה של הנתבעת.

תלושי השכר של הנתבעת הגיעו לגברעם, והגם שזה ידע כי מחובת המעסיק לשאת בהוצאות הנסיעות של הנתבעת, לא עמד הקיבוץ על כך שהמעסיק יישא בתשלום זה, ואף לא הציע הוא לנתבעת לשפות אותה בגין נסיעותיה.

בנוסף, מסבירה השופטת, כבר בשנת 2002 הבחין הקיבוץ בפער שבין שכרה המצטבר של הנתבעת בתלושי השכר ובין הסכומים שהוא מקבל בפועל, והוא לא פנה אל הנתבעת בכל בקשה להסבר,
אלא עשה זאת רק לאחר ארבע שנים.

בהתנהגותו זו, מציינת השופטת, יש לראות משום הסכמה להסדר לפיו הנתבעת מקבלת את החזר ההוצאות שלה במישרין ממעסיקה.

השופטת בוחנת בקפידה את התלושים ומוצאת שנכלל בהם גם סכום של 4,749 ש"ח שאינו מהווה החזר הוצאות, ולכן היא פוסקת שעל החברה להשיב לקיבוץ סכום זה בלבד.

ואולם בפועל, השופטת עורכת "סוג של קיזוז". היא פוסקת כי מאחר שהנתבעת חברת קיבוץ - על הקיבוץ לשאת בהוצאותיה המשפטיות, בהתאם לתקנות בדבר "יישוב סכסוכים בקיבוץ" (במיוחד, היא מוסיפה, כאשר הקיבוץ היה מיוצג בהליך המשפטי וסירב להעביר את ההליך לבוררות, בהתאם לבקשת הנתבעת).

השופטת קובעת כי יש לחייב את קיבוץ גברעם בהוצאותיה המשפטיות של החברה, שכן היא זו שלמעשה נמצאה צודקת בטענותיה, וקובעת הוצאות משפטיות בסכום של 4,749 ש"ח - סכום זהה לזה שחייבת החברה להשיב לגברעם. התוצאה היא, שהשופטת דוחה למעשה את תביעת גברעם נגד החברה, בלא שיהיה על מי מהצדדים, הקיבוץ או החברה, לשלם סכום כלשהו לצד האחר.