שני בני זוג גרים בקיבוץ עברון - חברת קיבוץ הנשואה לבן זוגה, שאינו חבר קיבוץ. לטענת עברון, לאחר שנים מספר בהן התגורר בן הזוג כתושב בקיבוץ מתוקף ההרשאה שנתן לו הקיבוץ, ולפי הסכם שהיה בין הצדדים - חתמו שני בני הזוג, בשנת 2007, על הסכם הרשאה עם עברון להסדרת מגוריו של בן הזוג שם.

עוד עניינים משפטיים מקיבוצים:
גם מטרה טובה לא מצדיקה עבירה על החוק
ניר עוז ונירים: פיצויים על "נזקי מלחמה" לחקלאות
עוד עניינים משפטיים וסיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

ההסכם קבע גם מהם השירותים שיקבל בן הזוג בעד תשלום דמי ההרשאה. כך נקבע בהסכם כי בעד ילדים משותפים ישלם התושב לקיבוץ מחצית מסכום עלות אחזקתם. עוד כלל ההסכם הוראה לפיה בת הזוג, חברת הקיבוץ, תהיה אחראית לכל חוב של בן זוגה כלפי עברון.

משחדלו השניים לשלם את החיובים שהגיש להם הקיבוץ - הגיש עברון כנגדם, לבית משפט השלום בקריות, תביעה כספית, באמצעות עורכי הדין עומר כהן ויואב שימשי ("שלמה כהן ושות'").

הנתבעים, באמצעות עו"ד רני עמיאל, טוענים כי לא קיים הסכם תקף בינם לבין הקיבוץ. הם אמנם הודו בקיומו של חוב כלפי הקיבוץ, אך טענו לגבי גובהו, שלדבריהם היה מופרז ובלתי-מבוסס. החוב, הם אומרים, ככל שקיים - הוא חובו של בן הזוג בלבד ולא של בת הזוג (חברת הקיבוץ), ולא ניתן לטעון כי היא ערבה לו.

השופט ערן נווה מסביר שאכן נכתב במפורש, בחוזה משנת 2007, כי הארכת תוקפו כרוכה בהסכמת הצדדים בכתב, וכי תוקפו של חוזה זה באופן פורמלי היה לתקופה של 12 חודשים, אך אין להתעלם מכך שהנתבעים המשיכו וקיימו בהתנהגותם את הוראות החוזה, כאשר התנהגות זו מהווה הסכמה שבשתיקה לקיומו של החוזה, גם לאחר סיום תקופתו הפורמלית.

עוד אומר השופט כי בכך שהנתבעים סירבו לחתום על הסכם חדש, אשר נשלח אליהם מטעם עברון בשנת 2010, אין כדי להצביע על אי-קיומו של הסכם תקף כיום בין הצדדים.

הנתבעים לא הודיעו לעברון שהם מבקשים לשנות או להפסיק את תנאי החוזה משנת 2007, והמשיכו לצרוך את שירותי הקיבוץ, ליהנות מתנאי החוזה ומהשירותים וההטבות מכוחו, לפחות שנתיים נוספות. בשתיקתם, אומר השופט, ניתן לראות הסכמה להמשך יחסים משפטיים עם הקיבוץ. לפיכך, מושתקת טענתם כי לא קיים הסכם תקף בין הצדדים.

השופט מוצא כי החיובים שקבע קיבוץ עברון ואשר הוגשו לבני הזוג היו סבירים, וכי בת הזוג, שהיא חברת קיבוץ, "מודעת לכך כי החלטותיו של הקיבוץ חלות עליה באופן שווה יחד עם שאר חברי הקיבוץ, וכי בקיבוץ קיימת ערבות הדדית בין חבריו, קופה משותפת, כאשר חברי הקיבוץ מעבירים את הכנסותיהם לקיבוץ, ובתמורה הקיבוץ מספק להם צרכים ושירותים שונים ברמה יותר ממספקת.

במשך שנים היא קיימה את הוראות הקיבוץ וקיבלה את החלטותיו", ממשיך השופט,
"ועל כן אינה יכולה לצאת כנגדן עכשיו בפורום המשפטי, בטענה כי אינן סבירות ומידתיות".

באשר ל"סוגיית ערבותה של הנתבעת לבעלה", מסביר השופט, זו שאלה משפטית, "שהתשובה לה נגזרת מההסכם עליו חתמו הנתבעים, ומהרציונל כי חבר קיבוץ המעוניין שתושב בר-רשות, שאינו חבר קיבוץ, יתגורר עמו וייהנה מהשירותים וההטבות שהקיבוץ מסבסד - יצטרך לערוב לכך שבן זוגו אכן יקיים את חובותיו כלפי הקיבוץ. בכך מבטיח הקיבוץ את אפשרותו להיפרע מחברי הקיבוץ בגין חובותיהם וחובות בני זוגם שאינם חברי הקיבוץ".

לקיבוץ, פוסק השופט, עומדת הזכות לגבות ולדרוש דמי הרשאה מהנתבעים, הן לאור קיומו של הסכם בין הצדדים, אשר קוים על ידי הצדדים תחילה בכתב ובהמשך בהתנהגות, והן מכוח החלטות הקיבוץ החלות על כל חבריו. השופט מחייב את הנתבעים לשלם לקיבוץ סך של 64,312 ש"ח, וכן שכר טרחת עו"ד בסך 12 אלף ש"ח.