"חובות רגשיות של תשומת לב, יחס, אהבה וחיבה נותנות לילד את הרגשת השייכות ונוסכות בו ביטחון עצמי, והן עיקר חובותיהם של ההורים. חובות אלה הן חובות אישיות. לא הקיבוץ, לא משפחת האם ואף לא האם עצמה - יש בהם כדי לפטור את האב ממילוי חובתו כלפי בתו הקטינה. האחריות היא עליו - להיות עמה בקשר, לגלות אחריות לגורלה ולשלומה, לראותה ולגלות בה עניין", כך פוסקת השופטת אספרנצה אלון, מבית המשפט לענייני משפחה בחיפה, בהכריזה על קטינה, ילידת 2008, כ"בת-אימוץ ביחס להוריה".

עוד על אימוץ בקיבוצים:
יתרונות האימוץ בקיבוץ
מהפאבלה לקיבוץ ובחזרה
עוד סיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

חוק אימוץ ילדים קובע כי בית המשפט לא ייתן צו אימוץ לגבי ילד, אלא אם הסכימו הורי המאומץ שהילד יאומץ. בהיעדר הסכמת הורה - יש להכריז על הילד כ"בר-אימוץ". הכרזה שכזו כלפי ההורים מאפשרת למסור את הילד לאימוץ, והיא ניתנת, בין היתר, כאשר מוכח ש"ההורה אינו מסוגל לדאוג לילדו כראוי בשל התנהגותו או מצבו, ואין סיכוי שהתנהגותו או מצבו ישתנו בעתיד הנראה לעין על אף עזרה כלכלית וטיפולית סבירה, כמקובל ברשויות הסעד, לשיקומו".

האם "איבדה עניין"
האם, רווקה בת 44, אובחנה, מאז לידתה, כסובלת מעיכוב התפתחותי, פסיכו-מוטורי, רגשי וקוגניטיבי. "היא מוכרת ומטופלת בידי מחלקת הרווחה באזור מגוריה כשלושים שנה, על רקע קשיים עיקריים בתפקודה. היא מתגוררת בקיבוץ ומתקיימת מקצבת נכות של המוסד לביטוח לאומי ומתקציב הקיבוץ", נכתב בפסק הדין.

"לאם בת נוספת, ילידת 1990, אשר נולדה מקשר מזדמן שניהלה האם עם חייל או"ם. בת זו גודלה מאז לידתה על ידי הסבים (הורי האם), והקשר בינה לבין אמה הנו מועט ביותר, במפגשים מזדמנים. משפחת האם הגיבה בכעס רב על הריונה השני של האם, סירבה ליטול חלק בתוכנית תמיכה לאם, וניתקה עמה כל קשר".

קודם ללידה קבעה פסיכולוגית: "האם לא תוכל לגדל את הקטינה לבדה, אלא אם המערכת כולה תתגייס, כולל המערכת הקיבוצית. האם ביקשה לגדל את הקטינה בכוחות עצמה, והוועדה לתכנון וטיפול ערכה לה תוכנית ליווי מקיפה. לאחר הלידה הוצמדה לאם ולקטינה סומכת ומלווה מטעם הקיבוץ".

יום אחד בלבד לאחר ששהתה האם עם הבת שנולדה, נתגלו בקטינה סימני מצוקה וזו הובהלה לבית חולים ומשם למשפחת אומנה, שם היא שוהה עד היום.

אבחונים פסיכיאטריים ואבחוני מסוגלות הורית שנעשו לאם העלו כי היא סובלת מהפרעות אישיות ואינה יכולה ליצור קשר עם הקטינה או לשאת באחריות הכרוכה בגידולה, לא באותה עת ולא בעתיד. לפיכך הומלץ על פתיחת תיק אימוץ בעניינה של הקטינה.

לאחר שנת חייה הראשונה של הבת נותק הקשר בינה לבין אמה, משחדלה האם, מיוזמתה, להגיע למפגשים עם בתה. לנוכח אלה, טוען משרד הרווחה כי המצב הנו חוסר מסוגלות של האם לדאוג לצורכי הקטינה בעתיד הנראה לעין. השופטת מוצאת כי "הנתק הממושך שבין האם לבין הקטינה, בחירתה של האם שלא להתייצב או להשתתף בהליך המשפטי, מלמדים כי האם איבדה כל עניין בקטינה". בנסיבות אלה, היא אומרת, אין מנוס מלהכריז על הקטינה כבת-אימוץ ביחס לאם.

באשר לאב, מוצאת השופטת כי מדובר ברווק ממוצא פיליפיני, כבן 38, אשר הגיע לארץ כעובד סיעודי לקשישים בשנת 2005, ומאז הוא שוהה בארץ כחוק, כעובד זר.

לגדול בפיליפינים
בין האם והאב נוצר קשר זוגי אשר הוביל, חודשים מספר לאחר היכרותם, להריונה של האם. בהיותה של האם בחודש השלישי להריונה, נותק הקשר בינה ובין האב. האב אומר כי הקשר נותק "מאחר שמשפחת האם סירבה לפגוש בו על-אף הפצרותיו, ואף איימה כי תפגע בו". עוד התברר כי בתקופה מסוימת התגורר האב ועבד בקיבוץ בטיפול בקשיש.

לאחר שאותר האב, הוא "ביקש לקבל את הקטינה לחזקתו, על מנת שתגדל ברשותו. לדבריו, לו היה יודע כי הקטינה אינה גדלה בקיבוץ, היה מבקש לגדלה אצל משפחתו, בפיליפינים". בארצו ובמדינתו, אומר האב, גידול הילדים באמצעות סיוע המשפחה המורחבת הוא תופעה רווחת שאינה יוצאת דופן.

משרד הרווחה טוען כי האב הפקיר את הקטינה, לא קיים עמה קשר ולא קיים את חובותיו כלפיה, ולכן הוא מבקש להכריז על הקטינה כבת-אימוץ כלפי אביה.

השופטת מתחבטת: "הליך המנתק ילד מהוריו הביולוגיים ומזהותו המולדת, הוא הליך משמעותי הקורע גוף ונפש". היא מוצאת כי האב ידע על הריונה של האם ואת תאריך הלידה הצפוי. האב הניח כי הקיבוץ או משפחת האם דואגים לקטינה, והניתוק מהאם והקטינה נבע בשל חששות מפני משפחתה. גם במצב דברים זה, סבורה השופטת שהיה על האב לגלות עניין בקטינה, והוא לא עשה כן.

שיקול טובת הקטינה
השופטת מתרשמת מההורים האומנים שהקטינה מצויה כיום בבית משפחה חמה ותומכת
המספקת לה את צרכיה ומהווה עבורה בסיס קבוע ויציב החיוני להתפתחותה התקינה. הוצאתה