על החשיבות שבקיומו של מסמך המפרט את תנאי העבודה המוסכמים בין עובד למעסיקו אין צורך להסביר. כך גם קיים "חוק הודעה לעובד (תנאי עבודה)", המחייב את המעסיק למסור לעובד הודעה בכתב שבה יפרט את תנאי עבודתו.

עוד על תנאי ההעסקה בקיבוצים:
האם בקיבוץ המתחדש יש יחסי עובד-מעביד?
ועכשיו: ועד עובדים בקיבוץ?
עוד עניינים משפטיים וסיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

בשנה האחרונה תוקן החוק ונקבע שניתן למסור לעובד, במקום הודעה, הסכם עבודה בכתב המפרט את תנאי העבודה שיש לפרטם במסגרת החוק. מסמך בכתב של תנאי העבודה, כאמור, לא רק שהוא חובה לפי החוק, אלא יש בו כדי לסייע לעובד להוכיח את זכויותיו עליהן סיכם עם מעבידו.

אך כיצד יוכיח עובד, חבר קיבוץ, את תנאי העסקתו, אם אין בידיו מסמך בכתב המפרט את שסוכם בינו לבין מעסיקו? השופטת אביטל רימון-קפלן, מבית הדין האזורי לעבודה בחיפה, פוסקת כי "עת עסקינן בתנאי עבודה מוסכמים, החורגים מתנאי העבודה המובטחים על פי חוקי המגן, הרי על זה הטוען לקיומה של הסכמה לגבי תנאי מסוים - הנטל להוכיח את עצם קיומה של ההסכמה ואת פרטיה".

נטל הוכחה זו אינו פשוט, כפי שלמד חבר קיבוץ עין המפרץ עת ביקש לתבוע את החברה שסיימה את העסקתו אצלה בתפקיד מנהל מוסך מורשה, לאחר כשישה חודשי עבודה. לטענתו, סוכם עמו על שכר חודשי של 14,500 ש"ח, ועל עוד שורה של תנאים מעבר לשכר.

משכל אלה לא שולמו לו, לאחר שהופסקה עבודתו - הוא תובע אותם, באמצעות עו"ד אילנית טפלר. בתביעה שהגיש הוא תובע תשלום הודעה מוקדמת בסך 43,500 ש"ח, פדיון חופשה בסך 8,365 ש"ח, פיצויי הלנה על עיכוב בתשלום שכר החודש האחרון לתקופה של כעשרה חודשים, בסך 68,875 ש"ח, 12 אלף ש"ח כפיצוי בעד שלילת שימוש ברכב וטלפון במהלך ההודעה המוקדמת, ועוד בונוס בשיעור 3% מרווחי המוסך לגבי אותה תקופה.

החברה הנתבעת, באמצעות עו"ד אהוד כספי, דוחה את התביעה ואומרת כי כל מו"מ עם העובד בדבר דרישותיו הנוספות לתנאי העבודה, אמור היה להתקיים בתום תקופת הניסיון, אך משלא צלח הניסיון, ובהיעדר כל סיכום עם התובע - יש לדחות את תביעתו.

השופטת שומעת את העדויות ובוחנת אם עמד התובע בנטל להוכיח את תנאי העבודה המוסכמים עמו, המזכים אותו, לטענתו, בסכומים שהוא תובע. השופטת מוצאת כי המסמך שנמסר לעובד אינו אלא טופס סטנדרטי, שכותרתו "הסכם עבודה אישי", שהפרטים שבו לא מולאו, ואינו חתום. אכן הוסכם על שכרו של התובע, אך כל שאר תנאי עבודתו של התובע אצל הנתבעת, והעלאת שכרו - היו אמורים להיות מסוכמים רק לאחר תקופת הניסיון.

משכך הם פני הדברים, קובעת השופטת, לא עלה בידי התובע להוכיח כי קמה לו הזכות לתנאי העבודה לגביהם הוא טוען בתביעתו, עוד קודם שהסתיימה תקופת הניסיון.

באשר לתביעה לתשלום פיצויי הלנה על האיחור בתשלום משכורת חודש העבודה האחרון, מוצאת השופטת כי הנתבעת הפיקה את תלוש השכר וההמחאה במועד, ושלחה אותם ללא דיחוי בדואר רשום לכתובתו הנכונה של התובע, אך המכתב חזר בציון "לא נדרש". משהתברר לנתבעת כי ההמחאה והתלוש "לא נדרשו",
היא פנתה מיידית אל התובע כפי שראוי ונכון לעשות, מוסיפה השופטת, והעמידה אותו על כך שההמחאה ממתינה לו במשרדיה והוא מוזמן לקבלה.

השופטת מציינת כי היה זה התובע ש"היו לו שיקולים משלו" שבעטיים לא רצה להגיע למשרדי הנתבעת לקבל את ההמחאה, וכך חלפה לה תקופה ארוכה, כולל התכתבויות בין הצדדים, עד אשר נפרעה ההמחאה.

הנתבעת פעלה כפי שמעביד סביר היה פועל, אומרת השופטת, שעה שעובדו אינו טורח לקבל לידיו את השכר שנשלח אליו והועמד לרשותו. התובע, שהוא בעל העניין לקבל את השכר, נהג בצורה תמוהה שאינה מתיישבת עם השכל הישר, עת השתהה ללא הסבר מניח את הדעת, בקבלת שכרו.

השופטת דוחה את כל רכיבי התביעה של התובע, ולנוכח היקף ההליכים וסכום התביעה, היא מחייבת אותו לשלם לנתבעת הוצאות משפט בסך 8,500 ש"ח.