שלוש שאלות עולות מהמקרה הבא: האחת - לכמה דירות זכאי זוג שנפרד לפני "המועד הקובע", אך טרם הספיק להתגרש, דירה אחת או שתיים. השנייה - האם שיוך דירות הוא "עניין חוקתי" או "עניין עסקי". השלישית - האם החלטת אסיפה היא בגדר חוזה בין החברים.

עוד ענייני שיוך בקיבוצים:
מה קורה לשיוך דירה בקיבוץ בזמן פרידה
גבעת חיים איחוד: לא מספיק זמן חברים - אין שיוך
עוד עניינים משפטיים וסיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

התובעים כאן הם שניים, חברי בית גוברין. במועד-הקובע (מרץ 2006) עליו החליטו בקיבוץ לעניין שיוך הדירות - חיו השניים בנפרד, בשתי דירות נפרדות, אך עדיין היו נשואים זה לזו. על פני הדברים, בני זוג נשואים זכאים לשיוך של מגרש אחד בלבד, אך ב"חוברת השיוך" המקורית בבית-גוברין (מספטמבר 2007) נכללה הוראה המזכה במגרש נוסף בני זוג שהתגרשו בין המועד הקובע לבין מועד אישור החוברת.

חברים רבים בקיבוץ סברו כי הוראה זו התקבלה כמחטף ואינה שוויונית, ולאחר שמונתה בעניין ועדה בקיבוץ לשקול ולהמליץ, נדון הסעיף מחדש באסיפה הכללית (בנובמבר 2010), והוחלט לבטלו. התובעים לא השלימו עם "ביטול המגרש", ובאמצעות עורכי הדין אביתר קנולר ורונן נאוי, הם פונים לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, ותובעים מהקיבוץ את זכותם המקורית לשיוך שני מגרשים.

הקיבוץ, באמצעות עורכי הדין חגי שבתאי וענת סער ("חגי שבתאי, שפירא"), מבקש לעכב את ההליכים בבית המשפט ולדון במחלוקת בהליך בוררות, מחוץ לבית המשפט, כפי שנקבע בהוראה מיוחדת הכלולה באותה חוברת השיוך שאושרה באסיפת החברים בקיבוץ.

פרקליטי התובעים מתנגדים. הם מבקשים כי בית המשפט ידון בסכסוך. בוררות, הם טוענים, ניתן לקיים בסכסוך הנוגע ל"עסקי האגודה", אך לא זו המחלוקת כאן. זהו "סכסוך חוקתי", שכן נפגעה זכותם הקניינית של התובעים וקיימת כאן שאלה חוקתית, אם אכן קיבל הקיבוץ החלטות בניגוד לתקנון ולדין, המהוות פגיעה של הרוב בזכויות קנייניות של מיעוט ופגיעה בעקרון השוויון, שיש בהן אפליה של התובעים לרעה.

השופט יעקב שפסר מקבל את עמדת הקיבוץ. יש לברר את הסכסוך, הוא אומר, לפי המנגנון המוסכם לפתרון מחלוקות במסגרת הליך שיוך הדירות, כקבוע בחוברת השיוך, בדרך של מינוי ועדת בוררים חיצונית. לדעת השופט, חוברת השיוך, שאושרה כהחלטה של אסיפת החברים, מהווה "הסכם בוררות עצמאי" לפי חוק הבוררות, ולכן אין צורך לבדוק אם קיים "סעיף בוררות" בתקנון הקיבוץ.

השופט גם דוחה את הטענה שמדובר בסכסוך בעל אופי חוקתי ומסביר שהתובעים עותרים נגד ביטול הטבה כלכלית שניתנה למשפחות בהן התגרשו ההורים, שמשמעותה: קבלת מגרש מבונה נוסף, המניב זכויות הורשה. מכאן שזו תביעה שנועדה לזכות ביתרון כלכלי, ולכן אין הצדקה, לדברי השופט, לסווג סכסוך מסוג זה כעניין בעל חשיבות עקרונית קונסטיטוציונית. עוד הוא מוסיף כי קיים אינטרס ברור של כל המעורבים במחלוקת מסוג זה, לפתור אותה מחוץ לכותלי בית המשפט באמצעות גופים בעלי ידע ומומחיות בענייני האגודה.

השופט פוסק להעביר את הדיון לבוררות, אך להקדים לה ניסיון גישור פנימי. עוד הוא מחייב את התובעים לשלם לקיבוץ 5,000 ש"ח, הוצאות המשפט.

עו"ד ענת סער מציינת שתי הערות חשובות: האחת - שמדובר בתקדים של בית המשפט המחוזי, שכן עד כה היתה נטייה מסוימת להשאיר סכסוכים כאלה בבית המשפט ולא להעבירם לבוררות.
השנייה - שבית המשפט ראה בהחלטת האסיפה לאשר את חוברת השיוך משום הסכמה חוזית ללכת לבוררות.

עו"ד עומר כהן ("שלמה כהן ושות'") מסתייג, ובפיו ביקורת על הפסיקה שמשמעותה כי החלטת אסיפת חברים מהווה הסכם בין החברים. לדעתו, החלטת אסיפה היא תמיד תוצאה של החלטת רוב ולכן ברור כי המיעוט אינו מסכים לה, ולפיכך לא ניתן לראות בה הסכמה חוזית של כל החברים. לעומת זאת, קיבל תקנון הקיבוץ את אופיו החוזי רק בגלל היותו חוזה סטטוטורי, שמעמדו מכוח הפקודה, ולכן נקבע בפסיקה שרואים אותו כחוזה (בין האגודה לבין חבריה, ובין חבריה לבין עצמם) למרות שהוא נעדר אלמנט גמירות הדעת.

עומר כהן מזכיר כי כבר לפני עשור פסקה כך השופטת המנוחה דינה מויאל, בעניינו של קיבוץ שדה-נחום (נקבע כי הקיבוץ יכול לשנות החלטה קודמת ולא לתת עוד מענקי בנים). זו, לפי זיכרונו, גם הפסיקה היחידה בנושא, וגם הגישה הנכונה, לדעתו.