קיבוץ אור הנר מבקש לבצע מהלך שיוך בתים לחברים - "כך שבבוא היום יוכלו להורישם לילדיהם, וכן כדי להבטיח את מגוריהם באותם בתים. מנהל מקרקעי ישראל, שהוא הבעלים של הקרקע, מוכן להעביר את הבתים לרשות חברי הקיבוץ המתגוררים בהם.

עוד עניינים משפטיים מקיבוצים:
סדר במבוכי האגודה השיתופית
ארז: אדם תובע את הקיבוץ על הפסקת חברותו
עוד עניינים משפטיים וסיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

לצורך שיוך הבתים לחברים יש צורך בחלוקת אותו שטח מגורים המכונה 'המחנה' ליחידות קרקע נפרדות, כך שכל יחידה ויחידה שעליה קיים בית בו מתגורר חבר קיבוץ ניתן יהיה לשייכה לאותו חבר, והוא יוכל לקבל את הקרקע בחכירה מהמנהל, כאמור, בעלות של אפס דמי היוון", כך מתארת את הדברים השופטת רות אבידע, מבית המשפט המחוזי בבאר שבע, ומוסיפה: "כדי שניתן יהיה לשייך את הבתים במחנה לחברי הקיבוץ המתגוררים בהם, על פי תנאי המנהל, על הקיבוץ להגיש תוכנית מאושרת על ידי רשות תכנון, לפיה 'שטח המחנה', שעד כה היה יחידת קרקע אחת - יחולק לחלקות נפרדות, שתשויכנה לחברי הקיבוץ המתגוררים בבתים שבאותן חלקות".

אם הכל כל כך טוב, אז מדוע מגיע אור-הנר לבית המשפט? משום שבסוף 2010 הגיש הקיבוץ לוועדה המקומית לתכנון ובנייה "שמעונים" תוכנית מפורטת, שמפרטת את זכויות הבנייה באזור המיועד למגורים בקיבוץ, וכן עוסקת ב"איחוד וחלוקה בהסכמה של הבעלים" של שטח המחנה, למגרשים.

התכנית הוגשה בנובמבר 2010, אך מתברר כי להליכי התכנון יש חיים משלהם: הוועדה המקומית העבירה את התוכנית לוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה. הוועדה המחוזית היא גוף תכנוני הפועל תחת סמכותו של משרד הפנים. זו הודיעה לוועדה המקומית כי הטיפול בתוכנית אינו עוד בסמכות הוועדה המקומית, משום שמדובר, לטענתה, בחלוקת שטח "שהוא בבעלות בעלים אחד: מנהל מקרקעי ישראל", ועוד יש צורך, טוענת הוועדה, לציין בתוכנית דרכי גישה סטטוטוריות לתאי השטח, שאף זאת לא בסמכות הוועדה המקומית.

אור-הנר, באמצעות עורכי הדין אריה שפירא וקרן נדולני ("חגי שבתאי, שפירא, עורכי דין"), עותר לבית המשפט ומבקש לקבוע כי יש לוועדה המקומית סמכות לאשר את התוכנית. פרקליטי הקיבוץ מביעים חשש אמיתי כי אישור התוכנית בוועדה המחוזית עלול להתארך למשך שנים, כאשר ההטבה שמעניק מנהל מקרקעי ישראל לקיבוץ בדמות דמי היוון בשיעור "אפס", עלולה שלא להיות בתוקף עד שתאושר.

השופטת סוקרת את הליכי התכנון והבנייה בנושא זה, ומצטטת מדבריו של השופט מישאל חשין כי "תיקון 43" לחוק התכנון והבנייה נועד לקצר ולייעל את הליכי התכנון. אחת הדרכים, אמר אז השופט חשין, היתה "הקניית סמכויות אוטונומיות לוועדות מקומיות לאשר תוכניות מתאר מקומיות ותוכניות מפורטות בנושאים מסוימים בלא להידרש להסכמתן של הוועדות המחוזיות". הוועדה המחוזית מחליטה בנושאים כלליים, שהם רחבים יותר מ"נקודה" (אופי כללי של המתחם, למשל), בעוד שהוועדה המקומית מוסמכת להחליט "החלטות נקודתיות".

השופטת מסבירה כי תיקון 43 נועד להפחית את העומס מעבודת הוועדות המחוזיות, ומטרתו היא אישור תוכניות נקודתיות נעדרות השפעה על שטחים גדולים יותר, מעבר לשטחי התוכנית. יישום תיקון 43 אמור להוביל לחיסכון בזמן ההמתנה לאישור תוכניות, לקיצור הליכים, וכפועל יוצא מזה גם, בין היתר, לחיסכון בעלויות בנייה והפחתת מחירי הדיור.

מיותר לציין כי סרבול הליכי התכנון אף הוא גורם לעליות מחירים, שכן על היזמים מוטל מימון ביניים ארוך בגין רכישת קרקע, אשר בסופו של יום הם מגלגלים על הרוכשים. יש לפרש את החוק באופן המתיישב עם מטרת תיקון 43, כך שבמקרים המתאימים יש להעדיף את הפירוש שתוצאתו תהיה כי התוכנית תידון בפני הוועדה המקומית ולא בפני הוועדה המחוזית. מגמת פירוש החוק צריכה לשאוף לאפשר לוועדה המחוזית להתפנות לעניינים המצדיקים דיון בפניה.

השופטת מוצאת כי מטרת התוכנית בקיבוץ אור-הנר היא מצומצמת ביותר, נקודתית, באה להסדיר מצב קיים בקיבוץ, וכי אין סיבה להעמיס על הוועדה המחוזית עיסוק בתוכנית שכזו.

השופטת מעיינת בחוק התכנון והבנייה ומוצאת כי סמכות ועדה מקומית היא לדון ב"תוכנית מפורטת... הכוללת... איחוד וחלוקה של מגרשים, ובלבד שאין בתוכנית שינוי בשטח הכולל של כל ייעוד קרקע". אם כך, היא אומרת, מדובר בתוכנית "חלוקה חדשה" (של מגרשים), שהיא בסמכות הוועדה המקומית. השופטת דוחה את הפרשנות של הוועדה המחוזית ושל משרד הפנים (שיוצגו על ידי עו"ד שלמה כ"ץ, מפרקליטות מחוז דרום), לפיה כאשר קיים "בעלים אחד" אין מדובר בתוכנית חלוקה של מגרשים בין בעליהם, ואז נתונה הסמכות לוועדה המחוזית.

השופטת פוסקת כי "הפירוש לפיו 'בעלים' כולל גם בעלים אחד, הוא הפירוש הנכון והמתאים. אכן, חלוקה או איחוד שלא