"החוב המוסרי של החברה בישראל הוא חוב גדול ביותר כלפי נכי צה"ל וחללי צה"ל אשר בחייהם, בשלמות גופם ובבריאותם הגופנית והנפשית ציוו לנו את החיים. אחת המטרות של דמי השכול היא להנציח את חללי מערכות ישראל. תקנת הציבור מחייבת שלא לאכוף את החלטת האסיפה הכללית של קיבוץ עין חרוד איחוד, הקובעת כי ניתן לקזז את תגמולי משרד הביטחון מ'דמי ההורשה', אותם משלם הקיבוץ ליורשיו של חבר שנפטר".

עוד סיפורים משפטיים מקיבוצים:
תל יוסף: עונש מאסר לגנבי הדגים
אילון: תושבי ההרחבה ישלמו על שירותי האגודה
עוד סיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

כך פוסק השופט זכריה ימיני מבית משפט השלום ברמלה, בקבלו את תביעת ילדיה-יורשיה של המנוחה עדינה שור, חברת הקיבוץ, שטענו נגד זכותו של הקיבוץ לקיזוז סכומים אלה מדמי ההורשה להם הם זכאים. על השלבים הראשונים של הדיון המשפטי הזה דיווחנו לפני כשנה.

המנוחה עדינה שור, ילידת שנת 1927, הצטרפה עם בעלה כחברים לקיבוץ בשנת 1957 ועבדה כאחות במרפאה המקומית, ובעלה שימש כחשמלאי הראשי של הקיבוץ. חמישה ילדים היו למשפחה, עת פקד אותם האסון בו נהרג האב (באוקטובר 1972) בתאונת דרכים, שהוכרה כתאונת עבודה. תגמולי הביטוח הלאומי ששולמו למנוחה בגין מות הבעל - הועברו כסדרם לקיבוץ.

כותב שורות אלה, ראוי לציין לצורך הגילוי הנאות, הכיר באותה תקופה את משפחת המנוחה, אך זאת, כאמור, שנים רבות לפני האירועים המפורטים ברשימה זו.

צוואת הבן הבכור
הבן הבכור, שלמה, עזב את הקיבוץ, מתאר השופט את השתלשלות הדברים, לאחר שהקיבוץ סירב לסייע לו לממן את לימודיו בבית ספר "יד סינגלובסקי". גם לאחר מות הבעל סירב עין-חרוד איחוד לסייע לבן בלימודיו, הגם שכל כספי הגמלאות מהביטוח הלאומי הגיעו לקופת הקיבוץ.

במכתב שהשאירה המנוחה, מציין השופט, נאמר ש"סירוב זה של הקיבוץ היה אפליה לרעה של הבן, שלמה, לעומת בחורים אחרים בקיבוץ שיצאו ללימודים". שנה לאחר שנהרג האב פרצה מלחמת יום הכיפורים. במכתב האמור, ממשיך השופט, כתבה המנוחה שבאוקטובר 1973, לפני צאתו למלחמה, "ביקר אותה שלמה ואמר לה כי אם ייפגע במלחמה ויתקבלו כספים כתוצאה מפגיעתו זו, הוא דורש שהכספים לא יימסרו לקיבוץ אלא ישמשו לעזר לאחיו, אם יחליטו להמשיך בלימודים. כעבור יומיים נהרג שלמה הי"ד בקרבות הבלימה בסיני". לאחר שנהרג האח, עזבו ארבעת הילדים-התובעים את הקיבוץ, אך המנוחה נותרה חברה בו.

הקיבוץ דרש מהמנוחה, מעת לעת, אומר השופט, להעביר לו את הכספים שקיבלה ממשרד הביטחון לפי "חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום)", אך היא סירבה, וחילקה בפועל את התגמולים בין ארבעת הילדים, בהתאם לבקשת הבן שנהרג.

הקיבוץ, כך כתבה המנוחה במכתבה, נקט לעיתים נגדה סנקציות בגין אי-העברת התגמולים. במשך תקופה קצרה, מתאר השופט, חילקה המנוחה את התגמולים לחמישה חלקים, כאשר ארבעה חלקים העבירה לילדיה ואת החלק החמישי העבירה לקיבוץ.

הקיבוץ מחליט לקזז
בינואר 2003 החליט עין-חרוד איחוד על מודל "שיוך נכסים יצרניים" ועל "הקצאת זכויות לחברי הקיבוץ בנכסים יצרניים". לצורך זה החליט על הקמת "אגודה שיתופית - תאגיד נאמנות", ועל תשלום דמי הורשה, בסכום מסוים, ליורשיו של חבר קיבוץ שנפטר בהיותו חבר הקיבוץ. המנוחה, כיתר חברי הקיבוץ, חתמה על בקשה להתקבל כחברה בתאגיד הנאמנות.
שנים לאחר מכן, במרץ 2009, נפטרה המנוחה. תאגיד הנאמנות הודיע ליורשים כי לזכותה עמדו "דמי הורשה" בסך 88 אלף ש"ח, סך 27 אלף ש"ח בתוכנית חיסכון אישית, ויתרות תקציב בסך כ-98 אלף ש"ח. משלא העבירה המנוחה את תגמולי משרד הביטחון, כך הודיע תאגיד-הנאמנות, מקזז הקיבוץ מהסכומים להם זכאים היורשים סך של 115 אלף ש"ח.

באמצעות עו"ד מנחם לוי טוענים היורשים-התובעים כי לנוכח הוראות "חוק משפחות חיילים" - מנועים הקיבוץ ותאגיד-הנאמנות לקזז סכומים בטענה שהאם המנוחה לא העבירה את סכומי התגמולים לקיבוץ, ובבית המשפט הם תובעים להשיב להם סכומים אלה. עוד הם מבקשים לבדוק את כל החשבונות שהיו בין הקיבוץ למנוחה. מנגד טוענים הקיבוץ ותאגיד-הנאמנות, באמצעות עו"ד דרור רכס, שבהתאם לתקנון הקיבוץ ולהחלטה מיוחדת שקיבלה אסיפת החברים בעניין זה, קיימת להם הזכות לקזז את דמי השכול שקיבלה המנוחה.

ב"חוק המשפחות", אומר השופט, לפיו משולמים דמי שכול (תגמולים) למשפחות חללי צה"ל, קיימת הוראה כי "זכות לתגמול אינה ניתנת להעברה, לערבות, לשעבוד או לעיקול". אכן, תקנון הקיבוץ, מוצא השופט, קובע את חובת החבר להעביר לקיבוץ את כל נכסיו, אך אין בו הוראה מפורשת שמתירה לקיבוץ לקזז את דמי השכול.

השופט אומר כי לדעתו אין לאכוף החלטה זו על דמי השכול, ומסתמך על תקדימים וגם על פרשת זורע במעגן-מיכאל, בה קבע בית