מיהו "בר רשות"? אדם המחזיק בפועל בקרקע, בין אם בדירה או במגרש, בידיעת הבעלים של הקרקע, ואין בידיו הסכם שמעניק לו זכות מסוימת (בעלות, שכירות, חכירה). לעיתים יש בידיו הסכם הרשאה לגבי השימוש, הקובע אימתי ניתן להפסיק את תקופת הרשות, שאז הוא חייב לפנות את הקרקע. אך לעיתים טוען בר-הרשות שניתנה לו "הרשאה בלתי-הדירה", כלומר שאינה ניתנת להפסקה, הרשאה קבועה ותמידית שבעל המקרקעין אינו יכול לחזור ממנה.

זו היתה אחת הטענות המרכזיות שהעלתה נדיה ברטשניידר פודרז, באמצעות עו"ד אורי גלבוע, בערעור שהגישה נגד קיבוץ יד מרדכי. לפני כשנה, קיבל השופט דורון חסדאי, מבית משפט השלום באשקלון, את תביעתו של קיבוץ יד-מרדכי, שביקש, באמצעות עורכי הדין אביתר קנולר ואסתר קויפמן, לפנות את נדיה מהדירה בה התגוררה בקיבוץ ולהוציאה אל מחוץ לקיבוץ.

מאז שנת 1990 התגוררה נדיה, כבת זוגו לחיים של חבר ותיק בקיבוץ, ישראל וייס ז"ל, בדירת הקבע שלו בקיבוץ. מעמדה בקיבוץ ומגוריה הוסדרו בהסכם בינה לבין הקיבוץ. בשנת 1998 נהרג וייס ז"ל בתאונת דרכים, ולאחר מכן דרש הקיבוץ מנדיה לפנות את הדירה בה התגוררה, בהיותה דירה גדולה ומרווחת במיוחד, המותאמת לנכה, ואשר הקיבוץ אמר שהוא זקוק לה, לצרכיו של חבר אחר. הקיבוץ הציע לנדיה לעבור לדירה קטנה יותר, המותאמת לאדם בודד.

משסירבה נדיה לפנות את הדירה, החליטה אסיפת החברים על ביטול ההרשאה שניתנה לה להתגורר בקיבוץ, והקיבוץ פנה לבית המשפט וזכה בצו פינוי נגדה.

בפני הרכב של שלושת שופטי הערעור, בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, טוענת נדיה כי זכותה בדירה היא "בלתי-הדירה", וכי ההסכם שבינה לבין הקיבוץ נועד להבטיח את זכותה להמשיך להתגורר בדירה בה התגוררה יחד עם ישראל וייס המנוח, עד לסוף ימיה, מבלי שלקיבוץ תהיה כל זכות לדרוש את פינויה מדירה זו.

גם במהלך הדיון, סירבה נדיה להצעת בית המשפט להסכים להצעת הקיבוץ לקבל את הדירה החלופית הקטנה יותר, והודיעה כי אין בכוונתה להישאר עוד בקיבוץ, אם תידרש לפנות את הדירה.

השופטת רחל ברקאי מעיינת בהסכם ומוצאת כי נקבע בו במפורש כי מעמדה כ"בת רשות" בקיבוץ, לצדו של בן זוגה שנפטר, תקף "כל עוד הם ממשיכים לגור יחד בדירתו בקיבוץ כמשפחה", וכן שנקבע שם כי במקרה שישראל ילך לעולמו - "תהיה נדיה רשאית להישאר בקיבוץ ולחיות בו", באותו מעמד. לדעת השופטת, משנאמר במפורש כי היא "תהיה רשאית להישאר בקיבוץ", ולא נאמר כי היא תהיה רשאית להמשיך ולהחזיק בדירה, "אין להסיק מכאן שהיא רשאית להמשיך ולהחזיק בדירה הזו דווקא". לפיכך, אומרת השופטת, זכאי היה הקיבוץ לסיים את הרשות שנתן לה להחזיק בדירה הזו ולדרוש ממנה כי תעבור לדירה אחרת, בפרט כאשר הקיבוץ מצוי במצוקת דיור וזקוק לדירה זו לצורך העמדתה לרשותו של אחר חבר קיבוץ.

השופטת שרה דברת מתייחסת לטענת נדיה כי זכותה בדירה היא "בלתי-הדירה", ואומרת שרק במקרים נדירים ניתן להכיר בזכות שכזו, אך לא כאשר קיים הסכם הקובע במפורש את התנאים בדבר מעמדה של נדיה כבת-רשות, ובוודאי כאשר לא הוכחה שניתנה לה זכות שכזו. השופט, אריאל ואגו, מצטרף לדעת השופטות, והערעור נדחה, תוך שנדיה מחויבת לשלם לקיבוץ 10,000 ש"ח הוצאות משפט.