במשך שנה וחצי ריכז וניהל יאיר לייבל (30) מתנועת הבוגרים של השומר הצעיר את ההקמה ואת הפעילות השוטפת של בית ספר השלום לילדי פליטים באי לסבוס שביוון.

הכיתה הערבית הצעירה. פעילות במהלך חגיגות השנה לבית הספר, צילום: נעמה מושינסקי

לפני כחודשיים שב ארצה ללמוד ערבית, במטרה להבין טוב יותר וללא מתווכים ומתרגמים את השכנים הקרובים והרחוקים שלנו שאיתם הוא עובד.

גם כשהוא בארץ הוא נשאר חבר בצוות הניהול של בית הספר, ומעורה בכל המתרחש בו באמצעות שיחות טלפון בין־לאומיות ביום ובלילה. בלילה שלפני הראיון הוא הלך לישון בשעה שתיים, לאחר שטיפל בשלט רחוק בבעיות שהתעוררו בבית הספר.

לפני ששב ארצה להפסקה של חצי שנה, סייר לייבל באחד ממחנות הפליטים באי כדי להיפרד מהורי התלמידים.

"עברתי בין הקרוואנים ושאלתי אותם שאלות כלליות על בית הספר. לדוגמה, שאלתי איזה מקצועות הם רוצים שנלמד יותר, או אם שעות הלימוד מספיקות. שאלתי אותם גם אם הם מרגישים שבית הספר השפיע על הילדים שלהם, ובאיזה אופנים הם רואים את זה.

"נכנסתי למשפחה אחת שמקורה מאזור חאלב בסוריה, שיש לה חמישה ילדים בבית הספר: מוחמד, חמדאן ועלי, שהם הילדים שלהם, ומוחמד ומרם - שהם בני דודים של ילדי המשפחה שהצטרפו אליהם למסע הבריחה מסוריה.

"חאלד, אבי המשפחה, שהיה אקדמאי בסוריה, סיפר שהילדים לא הלכו לבית ספר בחמש השנים האחרונות. כשהם הגיעו לאי, כל מטוס שטס מעליהם היה מכניס אותם ללחץ גדול. הוא הוסיף שהילדים סוחבים מטען נפשי כבד, ושהם לא ישנו טוב בלילה.

"ואז הוא אמר לי שמאז שהילדים התחילו ללכת לבית הספר, הם התחילו לישון טוב בלילה. אחרי כמה שבועות הוא פתאום קלט שמטוסים לא מפחידים אותם.

"הם חוזרים הביתה עם חיוך, וכשהם קמים בבוקר הם מדברים על זה שהם ילכו ללמוד. הוא אמר לי שבית הספר נתן טעם לחיים של הילדים שלו, משהו להתעסק בו שמאפשר להם לא להיות שקועים בחוויות הקשות שהם עברו.

"הדברים שלו לא הפתיעו אותי. אלו דברים שיכול להיות שהייתי מדבר עליהם בשנה וחצי שהייתי בצוות בית הספר, אבל פתאום לשמוע אותם בצורה כל כך חדה, מאדם משכיל ומרשים שיודע להסביר דברים בצורה רהוטה, כשהילדים שלו יושבים לידו ומקשיבים לשיחה שלנו - זה היה רגע מרגש ששיקף בצורה ברורה את מה שאנחנו עושים שם".

מורים מאיראן

בית הספר לילדי פליטים ביוון הוקם על ידי תנועת השומר הצעיר ותנועת אג'יאל (תנועה קרובה לשומר הצעיר הפועלת במגזר הערבי בישראל) יחד עם ארגון הסיוע הישראלי נתן. היום בית הספר מופעל בשיתוף עם ארגון הסיוע ההומניטארי ישראייד, שבשנה האחרונה הפך לשותף מלא של התנועות בהובלת בית הספר.

הקמת בתי ספר נעשית בדרך כלל על ידי ממשלות וארגונים (לאומיים ובין־לאומיים) בעלי גב כלכלי איתן. לתנועת הבוגרים ולאג'יאל לא היה מושג איך מקימים בית ספר וממלאים אותו תוכן, בעיקר כשמדובר על אוכלוסיית פליטים שמגיעה מלאומים שונים ומארצות שונות באסיה ובאפריקה.

הכלים בידיהם היו ניסיון רב־שנים בעבודת חינוך, אמונה בדרך החינוך לצדק חברתי ולסולידריות בין אנשים, ותחושת שליחות והתנדבות למען המטרה ההומניטרית. ב־24 באפריל 2017 נפתח בית הספר באי לסבוס.

"במשך חודשיים עבדנו על הקמת מבנה בית הספר ועל בניית צוות המורים שלו, הכולל פליטים שעסקו בהוראה או בחינוך", נזכר לייבל. "ביום הראשון למדו בבית הספר 17 תלמידים, ואחרי שנת ההקמה הגענו לתפוסה המרבית שלו, שהיא 180 תלמידים ו־15 מורות ומורים מסוריה, מעיראק, מאיראן, מאפגניסטן, מכורדיסטן ומקונגו.

"בית הספר הוא יישום של תובנות חינוכיות שלנו מהארץ, הן מתחום החינוך הפורמלי, שחלקנו עובדים בו; הן מתחום החינוך הבלתי פורמלי, מהניסיון בעבודה בתנועת הנוער ובגופים אחרים; והן מהתפיסה שלנו איך שני התחומים האלה צריכים לעבוד יחד.

"בסיס בית הספר הוא מערכת שעות לימוד שמתחילה בשלוש אחר הצוהריים ונגמרת בשבע וחצי בערב. בשעות האלה התלמידים לומדים את מקצועות הליבה של בית הספר: שפת האם של התלמידים, שיכולה להיות ערבית, פרסית, צרפתית או כורדית; שפה זרה, שהיא אנגלית; מתמטיקה; ספורט; אומנות ותרבות.

יאיר לייבל. "העולם דפוק בגלל שאף אחד לא מאמין בו", צילום: MAG Photography

"בשיעור תרבות בכיתה מקונגו אתה רואה את התלמידים ואת המורים רוקדים ריקודים אפריקניים, בכיתה הכורדית הם שרים ורוקדים ריקודים כורדיים, וכך גם בכיתה הערבית. בכל הכיתות המורים מוסיפים לזה שיחות וסיפורים".

נוסף על שעות הלימודים במערכת השיעורים, נערכת בבית הספר בכל יום שישי פעילות חינוכית וחברתית. המורים מקיימים עם התלמידים שיחה בנושא שנבחר באותו שבוע, כפי שעושים מדריכים בתנועות הנוער בארץ ומורים בשעת מחנך.

"התכנים מתכתבים עם הצרכים של בית הספר", מסביר לייבל. "זה יכול להיות קבלת האחר, שיתוף פעולה, עזרה, קהילה או מאבק באלימות בעקבות אירוע אלים שהיה בבית הספר.

"אחרי שעת המחנך יש פעילות משותפת שבה מתערבבות הכיתות הנפרדות לכיתות מעורבות של הלאומים השונים בבית הספר לפי גיל, והתלמידים עוברים פעולות שדומות לאלו של תנועת הנוער. מטרת הפעולות האלו היא להשתמש בכלים לא פורמליים להעברת המסר החינוכי".

האם היו תגובות על הסיוע שאתם נותנים לפליטים הערבים?

"כן. אנחנו פועלים בתוך מרקם חברתי מורכב מאוד במדינה שלנו, עם הרבה פרשנויות של מה ואיך צריך לעשות, למי מגיע ולמי לא מגיע. פגשתי הרבה אנשים בשנה וחצי שניהלתי את בית הספר, והם אמרו הרבה דברים על הפעילות שלנו.

"הרוב המוחלט של האנשים, מהקצוות השונים של החברה הישראלית, תמכו בפעילות הזאת, אמרו שזה פותח להם את הלב ושזה דבר נכון שהחברה הישראלית צריכה לעשות. יש גם כאלו שהפעילות שלנו מעלה אצלם סימני שאלה, והם שולפים את המשפט 'עניי עירך קודמים'.

"כשמעמיקים בנושא הזה, מגלים שאין סתירה בין הדברים, ושמי שמעלה את הטענה הזאת בדרך כלל גם לא עושה למען עניי עירו. מי שעושה למען עניי עירו, מבין שיש פה חברה אנושית שהיא קשורה בתוכה, ושיש קשר בינינו לבין מה שקורה לאנשים באזור שאנחנו חיים בו, וגם לאנשים בכל העולם.

"הפעילות המרכזית של תנועת השומר הצעיר נעשית בתוך החברה הישראלית, עם עשרות אלפי חניכות וחניכים ועם מאות בוגרים שפועלים למען צדק חברתי בכל רחבי הארץ, ונמצאים בשאיפה מתמדת לטייב את המקום שבו נמצאת החברה הישראלית. מתוך זה הבנו שאנחנו לא יכולים לעמוד מהצד ולהרשות שהסבל שנגרם ממלחמות בעולם יחלוף לידנו.

"קיימת כיום תופעה של נדידת מיליוני אנשים בעולם, בהיקפים שלא היו כמותם מאז מלחמת העולם השנייה, ובמציאות שבה אין תשובות ופתרונות לאנשים האלו. במציאות הזאת הרגשנו שאנחנו - כאזרחי מדינת ישראל וכתושבי המזרח התיכון - חייבים להפנות את תשומת הלב גם לעניי העם הסורי שנמצאים ממש לידנו, מעבר לגדר".

אוונגרד חברתי

לייבל, בוגר תנועת השומר הצעיר בירושלים, הוא חבר בקיבוץ רות של תנועת הבוגרים של השומר הצעיר וגר ברחובות כשהוא בארץ. הוא אחד מ־400 חברי התנועה, שהחליטו בגיל 18 להצטרף לשורותיה ונשארו בה כאנשים בוגרים.

הוא בעצם מייצג את חברי כל תנועות הבוגרים במדינת ישראל, שבחרו לחזור לשורשי אבות התנועה הקיבוצית, לחיות חיי שיתוף ולהקדיש את עצמם לנתינה אינסופית לחברה הישראלית במטרה לתקן אותה.

בית ספר השלום הוא אחד ממאות מפעלים חינוכיים שהתנועות האלו מקיימות. תנועות הבוגרים הן עדיין תופעה צעירה במונחים היסטוריים, אוונגרד חברתי שמעצב את דמותו, ויתכן שעוד נכונו לו תהפוכות עם הזמן. לחברה הסובבת קשה לפעמים לעכל את התופעה הזו, של צעירים שאינם שוחים עם הזרם ואינם דואגים לעתידם האישי.

איך זה לחיות בתחושה שאתה שונה, שאתה מקדיש את חייך לנתינה ולתיקון החברה ולא רק הישראלית?

"היו לי שני שלבים בתוך החוויה הזאת. היה שלב מאד מאתגר של להשתחרר מהצבא ולבחור בדרך החיים הזאת, ובשנים האחרונות עברתי את שלב הבחירה להמשיך בדרך הזאת. הבחירה בתחילת הדרך להיות שונה מהאחרים היא מאתגרת.

"היא מאתגרת כי בעצם פגשתי הרבה אנשים, שהם החברים שלי ובני המשפחה שלי, שבראש ובראשונה אוהבים אותי, ומתוך זה הם רצו שאמצא את המקום שלי במערך החברתי הקיים. הם ידעו שהמערך החברתי הקיים הוא לא דבר שקל לחיות בו, והם ביקשו לראות שאני מסתדר בחיים ולא הולך לאיבוד.

המורה מוחמד עם תלמידים. מקצועות ליבה ופעילות חברתית | צילום: MAG Photography

"כולנו כחברה וכהורים רוצים מתוך אהבה גדולה, שהילדים שלנו לא יהיו שונים, שהם יהיו בסדר ויתבססו בחיים. כשפגשתי את העולם בתקופת השחרור מהשירות בצבא, מתוך המרחב התודעתי שגדלתי בו בתנועת הנוער ששואל הרבה שאלות על החברה, ומנסה לראות איך היא נראית היום ואיך היא יכולה להיראות, אמרתי לעצמי שמצד אחד החברה שמסביבי מאד אוהבת אותי ובעצם רוצה שאמצא את עצמי בעולם כפי שהוא היום, ומצד שני העולם כפי שהיום הוא עולם דפוק".

למה הוא דפוק?

"הוא דפוק לא רק בגלל כל הדברים הרעים שמדווח עליהם בתקשורת, אלא בגלל שאף אחד לא מאמין בו.

"גיליתי שאותם הורים שלי ואותה חברה שמאד רוצה שאעשה את מה שכולם עושים ואשתלב בעולם כפי שהוא היום, בעצם מאד לא מרוצים מהעולם כפי שהוא מתנהל וזה משהו שעובר כחוט השני בכל החברה הישראלית.

"כמעט כל האנשים שתפגוש יגידו לך שזה לא עובד. שיש בעולם הזה משהו מפוספס. שאנחנו מאבדים משהו, ולא נמצאים בכיוון הנכון. שזה לא מה שהיה פעם. גיליתי שיש ייאוש מאד חזק במקום הזה".

מתוך ההכרה שהדרך המקובלת לא תביא אותו לעולם שיהיה לו בו טוב והוא יהיה חופשי מכל השאלות, בחר לייבל, ובחרו חבריו, להשתלב בדרך אחרת באותו עולם.

"זו הייתה בשבילי הדרך לחבר בין אותם אנשים שמעט חששו שאבחר להיות חלק מהאוונגרד בחברה הישראלית, לבין זה שאותם האנשים לא רוצים לחיות בעולם כפי שהוא מתנהל היום ורוצים לראות אותו משתנה. זה נתן לי כוח".

לאחר שקיבל את ההחלטה להצטרף לאוונגרד החברתי כשהיה בן 20, בחן לייבל את החלטתו מחדש כשבגר מעט.

"בחנתי את זה שוב בשלוש השנים האחרונות", הוא מתאר, "כשמה שהשתנה זה שהחברים שלי וקבוצת בני הגיל שלי שלא חיה אורח חיים כמו שלי, הם סיימו את התארים הראשונים באקדמיה, וחלקם גם את התארים השניים, והשתלבו במעגל העבודה הישראלי.

"כשזה קרה, בעצם התחלתי במפגש מזווית נוספת עם החברה הישראלית, כשרוב החברים שלי כבר נשואים והורים לילדים, וכשהם מבינים את הבחירה שעשיתי. התחיל מצדם פרגון גדול לאורח החיים ולעשייה החברתית שלי. הדור שלי כבר מבין שכשאתה משתלב בחברה כפי שהיא היום, לא נגמרות השאלות וההתמודדויות עם בעיות החברה הישראלית.

"כשמבינים שהדרך המקובלת להשתלבות בחברה לא פותרת את ההתמודדות עם הבעיות שלה, מקבלים את העובדה שאנחנו, תנועות הבוגרים, ועוד הרבה אנשים שבוחרים לתת לחברה באופנים שונים כמרכז החיים שלהם, חווים את דרך החיים הזו כדבר הכי נכון והכי מדויק גם בשבילנו באופן אישי, גם בשביל המשפחה והחברים שלנו, וגם בשביל החברה שרואה את העשייה שלנו ואת ההשפעה שלנו, והיא כבר יותר מעריכה אותנו ופחות מתייחסת לשונות שלנו".

לקריאה נוספת על פעילות בית הספר ולתרומה אתם מוזמנים להיכנס לאתר "משלחת הסיוע החינוכי לילדי פליטים סורים ביוון"