בסרט "קרוב יותר" (closer) מ-2004 הדמות שאותה מגלם ג'וד לאו מכנה את הדמות של נטלי פורטמן "נאהבת לחלוטין".

אנשים נאהבים לחלוטין. מתוך עבודת הקבוצה, צילום: תהילה אור שלו

הביטוי נחרט בלבי וגרם לי להבין לאורך השנים שיש כמה אנשים בפלנטה הזו שהם כאלה - נאהבים לחלוטין. אין באמת אפשרות להרגיש כלפיהם משהו אחר מהרגע שאתה מכיר אותם.

כך הרגשתי בפעם הראשונה שפגשתי את אחלאס קשוע מטירה. כמה ימים קודם לכן התקשר אליי בני נור מהקיבוץ שלי, וסיפר לי על קבוצת צלמים יהודים וערבים שנפגשת לפעילות שמטרתה הרשמית היא צילום.

עיקר הפעילות הוא מפגש פשוט, נטול אג'נדה פוליטית ובלתי אמצעית, בין אנשים שנולדו משני צדי הגשר: יהודים וערבים. הוא שאל אותי אם ארצה להצטרף.

עבורי, כמי שחיה בשבע השנים האחרונות בקיבוץ וטירה היא "החצר האחורית" שלי, היה לי ברור מהיום הראשון שהתחלתי לערוך את הקניות שלי בעיר האקזוטית הזו שקודם כל זכיתי.

זכיתי לגור בשכנות לפיסת מציאות שהיא קפיצה קטנה לחו"ל. ושנית, זכיתי שיש בי רצון אמתי להיות מוכרת כאן בזכות מי שאני. ולא כדמות של "ישראלית שמאלנית הזויה יותר או פחות, שמנסה לקנות מוצרים בזול".

עבורי, חנות התבלינים בכניסה לעיר מהצד של השוק מחזירה אותי לילדות בבית סבא, מהרגע שהאדים הראשונים של ההל באים לאפי ומשתמרים בזיכרון הדי.אן.איי שלי. גם לסבא שלי, שהגיע מפרס, היה ניגון קול דומה, וגוון עיניים, ואפילו את אותן החליפות שהיום מחפשים בנרות בחנויות וינטאג' נחשבות.

צפו באחד המפגשים (צילום ועריכה: תהילה אור שלו): 

אז בטח שהלכתי לפגוש את החבר'ה מהקבוצה. ובטח ששכנעתי את נדב אבן נור, אישי וחברי לכל הגיג ופעולה, לבוא איתי. ושם פגשתי את אחלאס, שהזכירה לי את הנשים במשפחה שלי: חזקה, נחושה, בטוחה. מלאה באהבה וברוח טובה.

כשאני לצדה אני יכולה לשוב לתמימות של הילדות. היא חזקה באמונה שבדרך שלה, הפשוטה הזו, נגשים מציאות אחרת על פיסת האדמה הזו שכולנו חיים בה יחד.

אז מה אנחנו עושים במפגשי הקבוצה? נפגשים. מדברים. מכירים. מצלמים. מתארחים. לומדים. מקשיבים. מעלים את התדר. בואו. הצטרפו ותחוו בעצמכם.

לא תמיד קל להגיע. בטח לא פשוט לנסוע לטירה בחושך של יום גשום. אבל הדרך חזקה מן ההולכים בה. ואיזו ברירה אחרת יש לנו? להמשיך להתכתש כאן? או להבין שכולנו אדם לאדם, באשר הוא אדם.