במציאות הנוכחית - או נכון יותר, בזו שמפמפמים בה הפוליטיקאים והחדשות - קל מאוד להבין מדוע אנשים רבים כל כך מתחפרים בעמדותיהם: אנחנו "הטובים" והם "הרעים", ולהפך. אבל לאט־לאט, ודווקא ממה שקורה בשטח, מהמפגשים בין האנשים, אפשר לשאוב עידוד - בייחוד עכשיו.

משתתפי התוכנית. המשימה היתה לצלם וידאו קליפ משותף שיטפל בנושאים שמבחינת אותם בני נוער הם החיים עצמם  | צילום: מוזיאון עין דור
אחד מאותם איים של שלום אפשר למצוא בעין דור. הנערים והנערות שמתרוצצים שם עם מצלמות בתקופה האחרונה לא מחפשים סקופ מיוחד. הצעירים האלה - יהודים וערבים, מהקיבוצים, מהערים ומהכפרים - עושים את מה שהמבוגרים מתקשים לעשות בעצמם. הם יוצרים פיוס בדרך מיוחדת, דרך הקולנוע, וכל זה כחלק מפרויקט פורץ גבולות. אז כל עוד קירוב הלבבות לא בא בעזרת אלה היושבים בכנסת, הם - עם אנשים טובים באמצע העמק - לוקחים את המושכות, והצעקה היחידה שנשמעת שם היא: "אקשן!!!"


אז על מה מדובר פה? הכירו את פרויקט Youth United Against Racism או בקיצור YUAR - תוכנית הפועלת במסגרת מוזיאון קיבוץ עין דור, ומפגישה בני נוער יהודים וערבים למאבק בגזענות דרך עשייה קולנועית משותפת. במהלך התוכנית הם נפגשים ומחפשים ביחד דרכים שונות להילחם בגזענות הקיימת באינטרנט, ברחוב ובמסכים, דרך המבע הקולנועי ותוך כדי יצירת וידאו קליפים וסרטים שיעלו בין השאר גם ברשתות החברתיות.


"הילדים בפרויקט שלנו עדיין צעירים", אומרת עדי ניסנבאום־נוי מדגניה ב', מנהלת המיזם. "אנחנו לא מדברים איתם על פוליטיקה ועל דברים שהם שומעים אולי בכלי התקשורת וברחוב. אנחנו יוצרים להם מעין בועה של שמחה, של יצירה משותפת, של דיאלוג חווייתי, ומאמינים שדרך המפגש הזה, דרך ההיכרות ההדדית שעדיין לא הוכתמה בדעות קדומות, יצמח דור העתיד של אזרחי הארץ הזו, שיילחמו בפחד מהשוני ובגזענות".


יצירה מהלב


YUAR היא תוכנית חדשה שנפתחה לאחר סיומה המוצלח של תוכנית חלא"ס (חיים ללא אלימות וסכסוכים) שהפעיל המוזיאון במשך שנתיים, ושבבסיסה עמד הרעיון של הפגשת צעירים משני המגזרים ושל הכשרת מנהיגות דרך כלים תרבותיים ואומנותיים של תיאטרון, היפ־הופ, רשתות חברתיות וקולנוע. בתוכנית הנוכחית החליטו להתמקד בקולנוע. מאה הנערים המשתתפים בה מגיעים מיישובים שונים בעמק יזרעאל וסביבותיו, והם נפגשים פעמיים בחודש בארבעה צוותים שמדריכות צמד מנחות - יהודייה וערבייה. לצידן פועלים מנטורים מתחום הקולנוע, גם כאן יהודים וערבים, והם מלמדים צילום, משחק מול מצלמה וארט.


אחרי שעסקו בשאלות כמו מי אני ומהם מרכיבי הזהות שלי, ועימן יצאו להכיר את המדיום הקולנועי, הם עברו לשאלה הכבדה יותר המעסיקה את כולנו: "מי אנחנו?" המשימה היתה לצלם וידאו קליפ משותף שישרטט זהות קבוצתית ויטפל בנושאים שמבחינת אותם בני נוער הם החיים עצמם. כלומר, קצת פחות פוליטיקה וקצת יותר רגש: אהבות, אכזבות ותקוות. כי הרי בסופו של דבר הנערים והנערות הללו שואלים את עצמם: האם לעוד חבר'ה בני גילי נשבר הלב? האם אחרים חשים שונים? האם גם אני לא שלם עם המראה החיצוני? התשובות הפכו ליצירה אמיתית ונוגעת ללב שביימו והפיקו המשתתפים בעצמם. מפגשים נוספים כללו סדנאות מעשיות - עיצוב תפאורה, כתיבת תסריט, בימוי, צילום ומשחק מול מצלמה.


מעבר לאידיאלים ולתקוות הגדולות, YUAR הוא פשוט פרויקט כיפי ומושקע, ששם דגש עצום על פעילות חווייתית ואטרקטיבית. תוכנית זו, עם תוכניות ההפגשה האחרות, היא חלק חשוב במערך הפעילות של המוזיאון, בניהולה של כרמלה ארנון. אף כי בהגדרתו הוא מוזיאון לארכיאולוגיה, מוזיאון עין דור הוא גם מרכז חינוכי, תרבותי וחברתי. פרט לתקציב מהמדינה, מי שעוד מממן את התוכניות הוא ארגון USAID, השייך לקונגרס האמריקני וממומן מכספי משלם המיסים האמריקני.

יערה פיק (מימין) וסאמיה נאסר. ללמד את הילדים שאין תחליף להיכרות פשוטה
"החיים שלי כאזרחית במדינה השתנו כשהתחלתי לעבוד בפרויקט", אומרת נֹעה לוין־זיגמנד (40) אשת חינוך מקיבוץ גזית ומנחה בתוכנית. "על אף שגדלתי בקיבוץ של השומר הצעיר, בשמאל, ועל אף שאנשי הכפר הערבי מסר הם שכנים שלנו, מעולם בעצם לא דיברנו איתם ולא הכרנו אותם. אנחנו חיים בארץ הזו אלה לצד אלה בקרבה פיזית, אבל בשני עולמות שונים, במציאות מקבילה. קשה להאמין, אבל רק עכשיו, כשהתחלתי לעבוד יד ביד עם שותפתי להדרכה ניאהל, וכשפגשתי את הילדים, פגשתי באמת את הערבים שחיים לצידי במדינה הזו כאזרחים. פגשתי אנשים שרוצים לחיות פה, ממש כמוני, וממש כמוני רוצים לחיות פה בטוב".


"רוב חיי הבוגרים, דרך עיסוקי בתיאטרון, בהנחיית קבוצות, במרכז פרס לשלום ובבתי ספר מעורבים ביפו, אני מעורבת במפגשים של יהודים וערבים", אומרת יערה פיק (40) מקיבוץ רמת דוד, אף היא מנחה בתוכנית, "אבל רק כאשר שהיתי עם משפחתי שלוש שנים בארצות הברית, וכשחברו הטוב ביותר של בני היה ילד סורי, ממש מצידו השני של הגבול בגולן, הבנתי את האבסורד. היינו צריכים להרחיק מעבר לים כדי שנוכל להיפגש בטבעיות, לדבר ולהתחבר, במקום להיפגש פה בארץ, כשכנים. רק כשהגעתי לעבוד בעין דור גיליתי איזו מציאות יכולה להיות לנו כאן, מתוך הידברות ומתוך היכרות, ואיזו החמצה יש בחיים של הפרדה ושל זרות".


סאמיה נאסר, בת 52 מנצרת, ושותפתה של יערה להנחיה, גדלה במג'דל כרום. "כשהייתי נוסעת לכרמיאל, חמש דקות נסיעה מאיתנו, הייתי נכנסת לעולם אחר ומנוכר. הרגשתי שאנשים חוששים ממני ושאני חוששת מהם. תמיד דיברו בבית הקומוניסטי של הוריי על אחווה ועל שותפות. אבי עבד כל חייו עם יהודים, אבל בפועל גדלתי בעולם נפרד, בלי להכיר. בגיל עשרים פגשתי יהודים באוניברסיטה, ישבנו יחד בכיתה ולא יכולנו לדבר. כיום אחייניתי בת העשרים שלומדת בהדסה יוצאת לרקוד ולבלות עם חברתה הטובה ביותר, יהודייה. זה דבר גדול בעיני, וזה נותן לי תקווה".


מה זה אומר בעצם להכיר? "יש לי כיום חברים מטורען", אומר יונתן גנץ, בן 16 מקיבוץ בית קשת, תלמיד מגמת תיאטרון בכיתה י' בבית הספר כדורי המשתתף בפרויקט. "אלו אנשים שלא היה לי שום סיכוי להכיר בשום דרך אחרת. אני השתתפתי גם בחלא"ס, התוכנית הקודמת של המוזיאון, ופשוט נשארנו חברים אחרי שהיא הסתיימה. צוחקים, מבלים, עושים לייקים באינסטגרם. זה פשוט כל כך בשבילי, בלי פוליטיקה ובלי סיסמאות. אנחנו מדברים כמו חברים לכל דבר. בשבילי זה המשך טבעי למה שאני מאמין בו, שכולם שווים ושכולם בני אדם.

יונתן גנץ. התחברנו, בלי דעות קדומות | צילום: רינת גנץ
"תמיד אנחנו שומעים ששונאים אותנו, ושאנחנו צריכים לשנוא בחזרה. אבל כשהגעתי לתוכנית גיליתי שזה לא מה שאמרו לנו. הם באו פתוחים, בלי דעות קדומות עלינו, בלי להתבייש. התחברנו".


"גם אני הכרתי פה חברים חדשים", אומר איהאב רבחי דחלה, בן 14, תלמיד כיתה ט' מהכפר טורען. "גם חברים יהודים וגם חברים ערבים. הופתעתי לגלות שהיהודים יודעים עלינו לא מעט דברים ומכירים את החגים שלנו. אנחנו שומרים על קשר גם בין המפגשים, בוואטסאפ. מה שאני הכי אוהב בתוכנית הזאת זה שהיא לא פורמלית. גם לומדים, אבל בעיקר עושים כיף ושמחה".


כיף מתפרץ


"שאלת המציאות שבחוץ, של עולם המבוגרים, היא שאלה שאנחנו מתלבטים בה הרבה בינינו לבין עצמנו, המדריכים, איך ואם בכלל לתווך אותה", אומרת המנחה נֹעה לוין־זיגמנד. "אלו ילדים בני 14 שמאז שנולדו יש כאן אותו ראש ממשלה ואותה מציאות פוליטית וחברתית. הם לא מכירים משהו אחר. אבל מאחר שהם צעירים, הם עדיין לא חושבים בסיסמאות ובפאתוס על מה יהיה בעתיד ועל דברים ברומו של עולם. הם בקטן שלהם, ולפעמים זה הרבה יותר פשוט. החוויה של המפגש ושל הכיף פשוט מתפרצת דרך החשיפה ההדדית, היצירה המשותפת והחיים ביחד בסמינר. לפעמים עולים דברים, ואנחנו מדברים עליהם".


"אחרי חמש דקות במפגש הראשון כבר נוצרה קבוצה", אומרת סאמיה נאסר. "לא שנאה, לא גזענות, רק סקרנות, רק עיניים נוצצות שרוצות להכיר. זה מה שאנחנו רוצים ללמד את הילדים - שאין תחליף להיכרות פשוטה".
"המטרה שלנו היא לייצר אדוות", אומרת יערה פיק, "גלים קטנים של קשר ושל מעורבות שמתפשטים במעגלים דרך המשפחות והקהילות, והם יהיו שגרירים של התוכניות הבאות. אין לנו אופציה להתייאש". "נכון, זו מציאות חלופית ואפילו קצת אוטופית", מסמכת עדי ניסנבאום־נוי, "אבל עם צוות מדהים וילדים מחויבים ומחויכים שמאפשרים זה לזה מרחב קיום משותף ומרחב יצירה - פתאום המרחק מהעולם שבחוץ מתקצר, והסיכוי לעתיד משותף מתקרב".