צוות הפרויקט וקיר הפסיפס. כל משפחה החליטה מה לעשות בריבוע שלה (צילום: איסי שמש)

קיבוץ מגן מציין בשלל אירועים בלתי נשכחים שבעים שנה להיווסדו. הספר יצא לאור; מצגות של זוגות ואתרים בקיבוץ - "אז והיום" - רצו על גבי המסך בחדר האוכל; הערב המרכזי, שהתחיל בכלל אחר הצהריים, נחוג ברוב פאר והדר ולא קיפח אף ילד הרפתקן ואף בלוטת טעם של אף גרגרן. רוב הכלבים הקפידו על בקשת הצוות המארגן ונשארו בבית, ושיעורי ההתנדבות היו מרשימים.

מרשימים, אך לא לגמרי גורפים. היה חסר משהו שיהיה כללי - לכל אוכלוסיית הקיבוץ. איפה אפשר למצוא דבר כזה בחברה רב־דורית? לא קל.

"החורף הוא תחריט, האביב הוא צבעי מים, הקיץ הוא צבעי שמש, והסתיו הוא פסיפס של כולם". המשפט הזה מיוחס לסטנלי הורוביץ, ובמגן לקח את הסיפא שלו מרכז המשק אלדר אגמי (36) וגלגל אותו לקיר פסיפס מרהיב לכבוד חג ה­־70 לקיבוץ.

איך נולד הרעיון?
"עוד בתחילת 2017", נזכר אגמי, "יצא קול קורא להציע אירועים ודרכים לציון חגיגות ה־70 שלנו. בביקור אצל משפחתה של גליה אשתי בקיבוץ נירים, נחשפתי לפרויקט קהילתי במוזאיקה שבו שולבו ברחבי הקיבוץ אבנים גדולות עם אלמנטים מפסיפס. בחיפוש באינטרנט אחר אומן מתאים לפרויקט מוזאיקה קהילתי, הגעתי ביולי 2017 לדלית בן־שלום. ראיתי שכבר יש מאחוריה כמה פרויקטים בקיבוצים אחרים. התצלומים היו מרהיבים ודיברו בעד עצמם.

"התלהבתי, ומסרתי את פרטיה לאייל כספי, רכז התרבות והחגים המיתולוגי שלנו. הוא גייס צוות של חברות צעירות - קרין, אפרת, שרון, לילך וגליה - והפרויקט יצא לדרך. מהרגע שעשיתי את החיבור לדלית כבר לא היה בי צורך".

עובדים על הפסיפס. "ההצלחה וההתלהבות היו מדבקות" (צילום: ורד כספי)

לדלית בן־שלום, בת אילון ("בעלי בן דגניה ב'"), סטודיו בקיבוץ יחיעם. יומיים בשבוע היא גם מקיימת בו סדנה הפתוחה לכול. "אני בתחום כבר 17 שנה", היא מספרת, "אבל הפרויקט הקיבוצי הראשון היה לפני 13 שנה, לכבוד חגיגות ה־60 לעמיעד. לפני שלושה חודשים התקשר אליי אייל והזמין אותי לפרויקט. לא ידעתי הרבה על מגן. אפילו לא ידעתי שהוא קיבוץ שיתופי".

זה משנה?
"כן", מחייכת בן־שלום, "כי קל הרבה יותר לעבוד עם קיבוץ שיתופי. כל משפחה מקבלת ריבוע בגודל 27 על 27 סנטימטר ומחליטה מה לעשות בו - בדרך כלל שם המשפחה עם אלמנטים המאפיינים אותה. בקיבוץ שיתופי, אם יש חברים שבוחרים לא להיות שותפים ביצירה, אז זה ודאי לא בגלל ההשתתפות האישית בעלות שלה".

אגמי: "החשש העיקרי בפרויקט כזה הוא שלא יהיה שיתוף פעולה מצד הציבור. הקיר תוכנן כך שיהיה ממוקם בלב הקיבוץ - בכניסה לחדר האוכל - אלמנט בולט שיישאר נטוע ובולט בנוף הקיבוץ עוד שנים רבות. ההיענות מצד החברים הייתה מרשימה, מעל תשעים אחוז מבתי האב בקיבוץ".

בן־שלום: "ההדים תמיד חיוביים. יש בקונספט הזה משהו מחבר, שמקפיץ מעין גאוות יחידה". "ההצלחה וההתלהבות היו מדבקות", מאשר אגמי. "התהליך נמשך מספר ימים, ותוך כדי התקנת ריבועים מוכנים, נדלקו על הרעיון משפחות שבתחילה לא רצו להשתתף, ודלית והצוות שלה עשו מאמץ לשלב אותן בפרויקט".

היו הפתעות?
אגמי: "כל היצירות יפות, מי יותר ומי עוד יותר. ההפתעות היו בריבועים שלא היה בהם שֵם, פשוט כי לא היה שום צורך בשם. כך למשל בדמותו המפורסמת של איינשטיין כשהוא חורץ לשון, או שתי כלבותיה־נסיכותיה של יפעת אנגלנדר, וכמובן יש עוד. צריך לבוא, להתרשם ולהתפעל".

הגאון חורץ לשון. "ההפתעות היו בריבועים שלא היה בהם שם"

היה כדאי?
"ועוד איך", אומר אגמי. "דלית הגיעה עם צוות מקצועי מנוסה, הן להכנת הקיר והן לסיוע למשפחות מעוניינות בהכנת הריבוע שלהן. אומנם מדובר בכמה עשרות אלפי שקלים, אבל חשוב לציין כי עלות הפרויקט מתגמדת ביחס לתרומתו הסגולית, וכן לאורך הזמן שניתן יהיה ליהנות מפרותיו. הפן החברתי־קהילתי הוא חשוב מאוד. הצוות המקומי הוביל תהליך כיפי במיוחד, והתגובות המפרגנות מרגשות ממש. החוויה היצירתית ליכדה, יצרה תחושת גאווה גדולה וחיזקה את תחושת השייכות למקום. חגיגות ה־70 של מגן ייזכרו כאן עוד שנים רבות. הן נחקקו באבן בלב הקיבוץ ובלב כל מי שלקח חלק בפרויקט המרהיב הזה. לדלית ולצוות מגיעה תודה ענקית מעומק הלב".

(האתר של דלית בן־שלום: mosaica.co.il | טלפון: 052-3224431)