מיזם 'לבבות מלהבות'. ילדים וחברים בדרך לשמח אחרים

הסיפור של להבות חביבה, הדומה בוודאי לסיפורם של לא מעט קיבוצים - משבר רב־מערכתי, כלכלי, דמוגרפי ואידיאולוגי - הוביל לדרך שנראתה ללא מוצא. חישוב מסלול מחדש בתפיסת הקיבוץ, ויתור על עקרונות מסוימים ושינוי בהרכב האוכלוסייה - הצליחו לאושש את הקיבוץ שלרגלי הרי השומרון ממצב של הישרדות בקושי, לצמיחה מחודשת של חברה המקדישה משאבים לקהילה שבה, ומסוגלת גם לתת ולתרום לחברה הישראלית שמחוצה לה.

עד 2002 היה להבות חביבה קיבוץ שיתופי. בתחילת העשור ההוא עמד הקיבוץ על 70 בתי אב, 120 חברים בגיל ממוצע 60, ומערכת חינוך כמעט ריקה. ב־2007 החלה קליטה של חברים חדשים, ומאז שילש הקיבוץ את כוחו מבחינה דמוגרפית ויש בו 254 בתי אב.

"כיוון שהקיבוץ היה במשבר כלכלי וללא משאבים", אומרת קרן מיכאלי־יעקובוביץ, יו"רית הקיבוץ ומהמשפחות שנקלטו בתקופה ההיא", "נעשה איפוס ותק, והחברים החדשים נקלטו שווי זכויות בדיוק כמו הוותיקים. התחלנו לבנות קהילה. במהלך העשור הוסדרו העניינים הלוגיסטיים, כמו שיוך קנייני. בנים חזרו לקיבוץ, וגם אנשים מכל הארץ שרצו לחיות בקיבוץ, אנשים שחיפשו את הערך המוסף של הקהילה. במערכת החינוך, שהייתה על סף סגירה, יש כיום 300 ילדים, ו־98% מהם ילדי הקיבוץ".

הקיבוץ התמודד עם קליטת חברים, חלקם יוצאי קיבוצים אחרים מכל הארץ, חלקם אנשים שחיפשו קהילה, חלקם בנים חוזרים וחלקם חברי הקיבוץ הוותיקים שייסדו את הקיבוץ. "האתגר היה ליצור קהילה עם מערך של ערכים משותפים", אומרת מיכאלי־יעקובוביץ. "הדגש היה על יצירת קהילה משותפת, ולצורך זה יש להקצות משאבים. מתוך הראייה הזאת נולדו פרויקטים חברתיים שמפיחים חיים בקהילה. אלו פעולות אקטיביות שחלק ממטרותיהן ליצור את החיבור שביקשו. לחברים החדשים ולחברים הוותיקים יש זיכרון תודעתי שונה, וצריך לעבוד בזה. יש הרבה אתגרים חברתיים".

מיכאלי־יעקובוביץ (42), נשואה ואם לארבעה, במקור מנתניה, עבדה בתחום הייעוץ הפנסיוני ושמעה די במקרה לפני 12 שנים שלהבות חביבה פותח את שעריו לקליטה. היו גם מהמורות בדרך, אבל מבחינתה זה הימור שהצליח. "יש חופש במידה שאדם זקוק לה, וגם פלטפורמות מדהימות לעשייה חברתית", היא אומרת. "קיבוץ שנותן חופש במידה מספקת לפרט, ועם זאת מקצה משאבים ונותן את המקום לייצר ערך מוסף, לייצר קהילה, ערבות הדדית וחינוך".

איך בכל זאת קיבוץ מתחדש, שהיה על סף משבר, מוצא את המשאבים לפרויקטים חברתיים? מיכאלי־יעקובוביץ, הבאה מתחום המספרים, מדברת על קפיטליזם קשוב. "השותפים צריכים לחוות את ההצלחה, ובסופו של דבר התמורה גדולה יותר מההשקעה. העלויות הן זניחות, ורוב העשייה מתבססת על מתנדבים. התחושה של קהילה שפועלת יחד למען האחר היא רווח שלא ניתן לכמת. מטרת הפרויקטים הקהילתיים היא ליצור קהילה, והדגש הוא על שימוש בכוחות הפנימיים, לעשות את הכול הום מייד. זו קהילה שנותנת אכסניה לפרויקטים שמציעים החברים. הפרויקטים עלו מהחברים, וגם הנהלת הקיבוץ דחפה, ובעיקר משוגעים טובים לדבר".

פעילות בהתנדבות במשק חי. "כל מי שמגיע זקוק להתאווררות הזאת"

חלק מהמיזמים הם פנים־קיבוציים, לטובת החברים, למשל ספריית הקיבוץ שגוועה וחידשה את פעילותה בעזרתן של אימהות צעירות מתנדבות והספרנית הוותיקה חווה שיק בת ה־80. שיק מספרת על קיבוץ שהקימו שנה לאחר קום המדינה צעירים יוצאי צ'כוסלובקיה, רובם ניצולי מחנות ההשמדה. "גם ספרייה יפהפייה הוקמה", מספרת שיק, "עד שיום אחד לא הגיעו אנשים ולא היה כסף לקנות אפילו ספר אחד חדש. המקום הפך למחסן". לפני כשנה חודשה הספרייה. הספרנית הוותיקה והאימהות הצעירות פותחות אותה שלוש פעמים בשבוע, "וככה אני גם מכירה ופוגשת את האנשים החדשים", היא מחייכת ומספרת על השינוי שחווה הקיבוץ שלה, שסבל מעזיבה ומקשיים כלכליים. "התחילו לבנות אותו מחדש", היא אומרת ומוסיפה לפרט על תשתיות ששופצו, על הבנים השבים הביתה ועל דאגה לדור הוותיקים. "התחושה היא שהגענו למנוחה ולנחלה".

פרויקט נוסף המזרים דם רענן בעורקי הקיבוץ הוא חידוש פינת החי. היוזם הוא בני סרוסי, מהחברים שנקלטו בתחילת העשור, ואליו חברה איילת עינת. כדור השלג של העשייה הפנימית גדל, ואיתו גם הרצון של סרוסי לכוון החוצה, לנתינה שמעבר לגבולות הקיבוץ. כיום הוא מוביל את המיזם "לבבות מלהבות", שאותו הוא מגשים בשיתוף מתנדבים - חברים וילדים מהקיבוץ - פרויקט שהקים למען אחרים בחברה הישראלית.

סרוסי ובנותיו. "אלו הערכים שהילדים שלנו גדלים עליהם"

סרוסי (44), אב לשלושה, נולד באור יהודה, התגלגל בעולם והתקבל כחבר בלהבות חביבה ב־2011. כילד וכנער היה פעיל מאוד בתנועת נוער, מה שהיה עבורו פלטפורמה לעשייה חברתית. אחרי הצבא, האוניברסיטה והחיים שהתגלגלו, חזר לחפש עשייה שתהיה משמעותית עבורו ועבור החברה. הוא פנה להנהלת הקיבוץ, בה גם היה חבר, והציף לחלל חדר הישיבות את השאלה מה מקבלים הילדים. את התשובה הוא נתן בעצמו. "יש פינת חי. בוא נשמר אותה, בוא נחזק אותה, אי קטן שיוכלו להרגיש בו מחויבות לעבודה עם החיות". לשמחתו התיישב הרעיון על אוזניים קשובות. "הצלחתי לשכנע את ההנהלה שכל שקל שווה, שזה כמו מה שהיה פעם - הגשמת ערכים. הם השתכנעו. נשאר בקיבוץ השלד הזה, המבנה של המזכירות, ההנהלה, שיש חשיבות וגם תקציב לנושאים קהילתיים".

סרוסי חש שהואיל ובקיבוץ הקהילה אינה גדולה מאוד, יש נגישות, ערבות, למיזמים קהילתיים. בפינת החי יש גרעין קטן של ילדים שמאכיל מדי יום ביומו את החיות ומטפל בהן. הילדים הגדולים חונכים את הצעירים, והכול בהתנדבות. מבחינת סרוסי זה מחזק את החינוך הבלתי פורמלי ומקנה ערכים לילדים המעורבים בפרויקט.

חזון "לבבות מלהבות" ניצת בו כשחלה בנו הקטן איתמר. "ישבתי לידו בבית החולים, והגיע מישהו לחלק חלות, לשמח את החולים. משם הגיע הרעיון". סרוסי, וטרינר במקצועו ומטפח את פינת החי של הקיבוץ, הציע להגיע לבתי החולים עם בעלי החיים. הוא ניסה כמה בתי חולים, שלא שמחו על הרעיון לחבר בין חיות לילדים חולים, עד שהגיע למחלקת הילדים בהלל יפה, שם קיבל אור ירוק להתחיל. אבל בארץ כמו בארץ, לאחר שהעביר את ילדי הקיבוץ הכשרה עם מטפלת מקצועית, והכינו את בעלי החיים, הגיעו לשערי בית החולים ושם עצרו בעדם מלהיכנס.

סרוסי לא ויתר. "רבתי עם כל העולם, קבעתי תאריך ואמרתי שעומדים בו. יש מיליון דברים שיעמדו נגד: בעל החיים השתין במחלקה, בעל החיים נשך וכולי. אני לא מוותר! במשימה עומדים ויהי מה". המפגש היה מוצלח, הרבה מעבר למה שחלם. ילדי הקיבוץ עברו עם בעלי חיים מחדר לחדר, הסבירו לילדים המאושפזים, דיברו איתם, יצרו קשר. "היו חולים שנרתעו, אבל הילדים שלנו המסו אותם, עשו איתם פעילויות. כל בית החולים הפך לחוות חיות. וככה גם בימים של גשם, של סערה, בימים שלא מתאים - הילדים דוחפים, וזה נותן את הדלק.

ילדי הקיבוץ מבקרים מאושפזים. "כל בית החולים הפך לחוות חיות"

"הפעילות הורחבה גם למעון לנשים מוכות, לבית אבות בחדרה ולמועדון לילדים למשפחות קשות יום. בשלב מסוים הועברה הפעילות לפינת החי בקיבוץ. האוטובוסים מגיעים אלינו, ויש הפעלות. כל מי שמגיע זקוק להתאווררות הזאת". ומגיעים אליהם - ילדים חולים, שיתופי פעולה עם החברה הערבית, ילדים בסיכון ועוד.

זיכרון הריח והטעם של החלות המפתיעות במחלקת הילדים, ובעיקר הרגשת השמחה שבקבלתן, לא עזבו את סרוסי, והם הניעו אותו לפתוח ערוץ נוסף של יוזמה מחממת לבבות ומתפיחת שמרים.

חלות טריות בדרך לשמח לבבות. אורזים יפה ומוסיפים כמה מילים מעודדות

"לקחתי את אחת השכבות של ילדי הקיבוץ, ובימי חמישי מתכנסות המשפחות. כל משפחה לוקחת ערכה ומכינה בצק. בערב אנחנו עוברים בין הבתים, אופים, אורזים יפה ומוסיפים כמה מילים מעודדות - בעברית, בערבית או ברוסית". את החלות הריחניות מהקיבוץ הם מחלקים בימי שישי בבית החולים הלל יפה ובבתי אבות בחדרה.

מבצע חלה. "כל משפחה לוקחת ערכה ומכינה בצק"

מה עושה לכם הנתינה הזאת?
"זה מרגש. כל האנשים רוקדים ושרים איתנו, וגם עבורנו זה גיבוש חברתי. אני רואה את החשיבות, את הערכים שהילדים שלנו גדלים עליהם. הנהלת הקיבוץ מעמידה כסף ותומכת. אני רואה מה זה עושה לדור הילדים. כשאתה יוצא מאזור הנוחות - זה שווה יותר".