מירי אייזנברג־הילר. אף אחד לא ידע עליי | צילום: אלבום פרטי.

טקס הזיכרון לחללי מערכות ישראל שנערך השנה בקבוצת יבנה, עורר התרגשות רבה בליבה של מירי אייזנברג־הילר (51) מגבעתיים. לראשונה בחייה היא הוזמנה לשאת דברים מעל קברו של אביה הביולוגי מאיר ימיני, בן הקיבוץ שנפל במלחמת יום הכיפורים והוא בן 27. כשמאיר נפל במלחמה לא ידעו בני משפחתו וחברי הקיבוץ כי חמש שנים לפני כן נולדה לו בת ונמסרה לאימוץ. מירי סיפרה להם על עצמה ועל הקשר המאוחר שנוצר בינה לבין בני משפחתו, וכך זכתה לראשונה בהכרה פומבית כבתו של בן הקיבוץ שדבר קיומה לא נודע ולא נחשף במשך שנים רבות.


מאיר ימיני נולד ב־9 באוקטובר 1946 לחדווה ולבנימין ימיני, בן זקונים לאחר שני בנים ובת. את שירותו הצבאי עשה בנח"ל במסגרת יחידת בני המשקים, ולאחר מכן היה מ"כ ביחידת חרמ"ש. לאחר שירותו הצבאי למד הנדסאות חשמל בבית הספר התיכון המקצועי אורט יד סינגלובסקי בתל אביב, והוענק לו תואר הנדסאי חשמל.

במלחמת יום הכיפורים שירת בחיל השריון בגדוד 113 של חטיבה 217. ביום שמחת תורה, כ"ב בתשרי תשל"ד (18.10.1973), הוא נהרג מאש מצרית בעת הסתערות פלוגתו - שבה היה מקלען נגמ"ש המ"פ - על מתחם אויב באזור מחנות אבו־סולטן, ממערב לתעלה.


עם מותו ירד עימו לקבר סוד כמוס, סוד שיתגלה כאמור רק אחרי עשרות שנים.


חמש שנים לפני כן, ב־1968, כשהיה מאיר בקיבוץ משוחרר טרי מהצבא ובתחילת שנות העשרים לחייו, נוצר קשר בינו לבין צעירה בת 19 שעלתה מהודו והגיעה לאולפן לעברית בקבוצת יבנה. אחרי מפגש בין שני הצעירים הדתיים, היא בישרה לו שהיא בהיריון. שניהם החליטו למסור את התינוקת שתיוולד לאימוץ. "זו היתה החלטה נבונה מאוד, בוגרת ואחראית בעיניי", אומרת מירי. "הם לא היו ערוכים לגדל ילדה, והם לא סיפרו על זה לאף אחד בסביבתם הקרובה".


הם לא שקלו בכלל את האפשרות שהוא יודיע להוריו או לקיבוץ, ושתימצא לך מסגרת משפחתית וחינוכית בקיבוץ?
"אין לי מידע על זה, וכבר אין את מי לשאול, כי גם אימי הביולוגית נפטרה. הייתי איתה בקשר במשך שנים, אבל לא שאלתי אותה את השאלה הזאת. הבנתי את השיקולים שלהם".


נשמר ביניהם איזשהו קשר?
"לא היה ביניהם שום קשר. אחרי שנודע באולפן שהיא בהיריון, אמרו לה לעזוב את הקיבוץ והיא עברה לתל אביב. עם השנים היא נישאה וחיה בצפון. היא לא ידעה שמאיר נהרג במלחמה. אני סיפרתי לה את זה".


בזמן ההיריון חתמו הוריה הביולוגיים בשירות למען הילד על טופס ויתור, ועם לידתה ב־1968 היא נמסרה לאימוץ לבני זוג מרחובות. למשפחה שאימצה אותה כבר היה בן מאומץ קודם, ולאחר מכן נולדו להם עוד שתי בנות ביולוגיות. כשמירי היתה בת 14, נפטר אביה המאמץ. "היתה לי ילדות כאילו רגילה", היא מספרת. "מלכתחילה גדלתי עם הידיעה שאני ילדה מאומצת. הייתי ילדה שקטה וטובה מאוד, והתנהגתי בצורה בוגרת ואחראית. לאחר שאבי נפטר הייתי אחראית על הבית. לא היה קל ולא פשוט במשפחה שגדלתי בה. רק לאחר שהתבגרתי הבנתי את הקשיים שחוויתי שם".


כשנה לאחר שנפטר אביה המאמץ, עברה מירי עם משפחתה לתל אביב. את תיק האימוץ החליטה לפתוח רק ב־1990 בגיל 22, לאחר שירותה הצבאי כמורה חיילת. כיום היא מורה לחינוך מיוחד, נשואה לגיא, ואם לשלוש בנות: רוני (20), יעל (16) ומיכל (14). "החלטתי לפתוח את תיק האימוץ כי אני אדם סקרן מטבעי, ורציתי לדעת את המקור שלי ואת השורשים שלי", היא מסבירה. "חיכיתי עד גיל 22, כי עד אז עדיין גרתי בבית עם אימי המאמצת, ולא רציתי לפגוע בה. כשפתחתי את תיק האימוץ, השירות למען הילד נתן לי מידע על אימי הביולוגית, אבל הם לא הסכימו לתת לי מידע על אבי הביולוגי. אמרו לי רק שהוא נפל במלחמת יום הכיפורים כשהיה בן 27 ושהוריו אינם בין החיים, וחוץ מזה לא הסכימו לתת לי שום מידע עליו ועל משפחתו. כשאמרו לי את זה חשבתי שכבר אין טעם ליצור קשר עם המשפחה של אבי הביולוגי, כי הוריו כבר אינם עמנו".


בשלב הזה היא הכירה את אמה הביולוגית ואת אחיה למחצה, שאיתם היא בקשר עד היום.


"כששאלתי מדוע לא מוסרים לי מידע, אמרו לי שכשהוא הגיע למשרד שלהם, הוא ביקש לשמור על סודיות. אמרתי להם שהוא כבר לא בין החיים, ונראה לי שיש לי זכות בסיסית לדעת על השורשים שלי, וגם לספר למשפחה שלו על קיומי. הם לא היו יודעים על הקיום שלי ועל כך שבן משפחתם הניח אחריו בת אילו לא הייתי מתעקשת על זה".


להצליב את המידע


עברו עוד תשע שנים, וכשכבר היתה בהיריון עם הבת הבכורה שלה, התעורר בה שוב הרצון לסגור את המעגל בחייה. "לפני שאני בעצמי הופכת לאמא ולפני שאני מתחילה משפחה משל עצמי, רציתי לדעת מה השורשים שלי".


ההתעקשות של מירי לא שכנעה את אנשי השירות למען הילד. רק לאחר ששוחחה עם אימה הביולוגית, למדה ממנה ששמו של אביה הוא מאיר, שהוא בן קבוצת יבנה ושהיתה לו אם נכה. כדי להעמיק את המידע על אודותיו היא התקשרה לקיבוץ, אך עשתה זאת בדרך עקיפה. היא סיפרה שהיא סטודנטית שעושה עבודה על חיילים שנפלו במלחמת יום הכיפורים, והתעניינה באחד הנופלים, שטיפל לפני המלחמה באימו שהיתה רתוקה לכיסא גלגלים. היא קיבלה אישור מהקיבוץ שמדובר במאיר ימיני, וכך הצליבה את המידע שברשותה.

מאיר ימיני ז"ל. "כשסיפרו שהוא היה מצחיק, סקרן וחובב צילום, פתאום גיליתי שחלק מהתכונות שלו עברו אליי" | צילום: מתוך העמוד לזכרו באתר קבוצת יבנה
"חזרתי עם המידע הזה לשירות למען הילד", משחזרת מירי, "והבהרתי להם שכבר גיליתי את שמו של אבי הביולוגי ומיהם בני משפחתו. אמרתי שיחליטו אם הם עוזרים לי או משאירים אותי ליפול עליהם במפתיע, ואולי לפגוע בהם. בשלב הזה הם השתכנעו שאין להם ברירה אלא לעזור לי. בעזרתם, נוצר קשר עם אחיו הביולוגיים. "התקיים מפגש ביני לבין שני אחיו ואחותו של אבי הביולוגי. הם היו מופתעים לשמוע שיש להם אחיינית ממאיר", היא מספרת בגילוי לב.


מה היה במפגש?
"התרגשתי מאוד לקראת המפגש הזה. למרות ההלם וההפתעה שנפלו עליהם, הם קיבלו אותי יפה. הם התרגשו מזה שיש המשך לאחיהם שנפל בגיל צעיר במלחמה".


מה למדת מהם על אביך הביולוגי?
"אני מאמינה בגנטיקה. כל החיים הרגשתי במשפחה שלי שונה ולא שייכת, וכל הזמן חיפשתי אחר השייכות. כשהם סיפרו שהוא היה מצחיק, סקרן וחובב צילום, פתאום גיליתי שחלק מהתכונות שלו עברו אליי. מצאתי מישהו ששייך לי ושאני שייכת לו. הקושי במצב הזה היה שהרגשתי שהוא שלי אבל לא שלי".


למה הוא לא שלך?
"כי לא גדלתי איתו, ולא ספגתי את הדברים ממנו ומהסביבה שלו. כשאני מדברת על אמא ועל אבא שלי, אני עדיין מתכוונת להורים המאמצים שלי. מצד שני, האימוץ לא היה מוצלח כל כך, וכיום אני לא בקשר עם האמא המאמצת שלי. לכן אני מרגישה יתומה מכל הכיוונים".


אחרי הפגישה עם המשפחה של אביך הביולוגי, האם הוקל לך מבחינת הסוד שנחשף?
"מאוד. היתה חשיבות רבה עבורי לזה שהם קיבלו אותי בחיבוק גדול. הם התעניינו בי ורצו לשמוע עליי הכל. גיליתי אנשים מקסימים ואיכותיים, מה שנקרא מלח הארץ. שמחתי שזו הגנטיקה שלי, משני הכיוונים. מאז אנחנו בקשר".


חלק מהזיכרון


לא רק המשפחה, גם חבריו של מאיר לקרב עטפו באהבה את בתו שהתגלתה להם. אחד מהם הוא יהודה ביק, שלחם בגדוד 113 עם מאיר. "הלוחמים שנשארו בחיים נדרו נדר לא לשכוח לעולם את חבריהם שנפלו בקרבות", מספרת מירי. "כשיהודה ביק שמע שמאיר השאיר אחריו בת הוא כל כך התרגש. הוא נמצא איתי בקשר, מזיל דמעה בכל מפגש איתי, וכבר החל - עם ראובן, האח של מאיר, ובהסכמת כל בני המשפחה - בניסיון לקבל עבורי הכרה ממשרד הביטחון כבתו של מאיר".

מירי בצעירותה עם בתה הבכורה בביקור באנדרטה שהקימו חבריו לצבא של אביה מאיר ימיני ז"ל. "הלוחמים שנשארו בחיים נדרו נדר לא לשכוח לעולם את חבריהם שנפלו בקרבות" | צילום: אלבום פרטי
בשנים הראשונות לאחר המפגש עם משפחתו של אביה הביולוגי, לא הגיעה מירי לטקסי הזיכרון בקבוצת יבנה אף על פי שהוזמנה. השהות בבית עלמין היתה קשה לה, והיא לא התחברה לקבר כאל סמל. בשלב מסוים היא החלה להגיע לטקס הקיבוצי, כי היה חשוב לה לפגוש את בני משפחתו של אביה, להיות איתם ולהיות חלק מהם. "לפני כחודש הם פנו אליי", היא אומרת, "וסיפרו לי שהציעו למשפחה לדבר בטקס יום הזיכרון. הם שאלו אותי אם אני רוצה להיות זו שתדבר בשם המשפחה. מובן שאני לא יכולה לספר על מאיר, כי לא הכרתי אותו. אני יכולה לספר מה זה יום הזיכרון עבורי".


את המשמעות של יום הזיכרון עבורה, פרסמה מירי בפוסט בפייסבוק, ודברים ברוח זו היא נשאה גם בבית הקברות בקבוצת יבנה. היא סיפרה שם על כך שאף אחד לא ידע על קיומה, ועל החיבוק שהיא מדמיינת שהיתה זוכה לקבל מאביה הביולוגי אילו לא היה נופל במלחמה; על האהבה שזכתה לקבל ממשפחתו; על קווי הדמיון שמצאה בינה לבינו; על כך שהיא מדמיינת אותו ברגעיו האחרונים כשביקש מים, כפי שסיפרו לה חבריו. צעיר בן 27.


"האם רצה לגלות את סודו?", אמרה ברעד, "האם שלח לי מסר? אין תשובות לשאלות שלי. אבל מאיר ימיני השאיר אחריו בת, וכיום יש לו נכדות, יש לו המשכיות. יום הזיכרון שלי הוא כמו כולם, ועוד קצת. יום הזיכרון שלי הוא יום עצוב שבו אני בעיקר מתגעגעת למה שלא היה לי".


מירי מספרת שהדבר שהכי כואב לה הוא העובדה שאף אחד לא ידע על קיומה. "איך בן אדם שמר סוד כזה גדול מכל החברים והמכרים שלו וממשפחתו? אף אחד מהם לא ידע מזה. הסכמתי לדבר אף על פי שמלחיץ ומרגש אותי לעמוד מול כל משפחות הנופלים בקבוצת יבנה, כי יש לי צורך גדול מאוד בהכרה. יש לי צורך שיראו אותי, ושיציינו בדפי היזכור שלמאיר היתה גם בת, ולא רק הורים ואחים. התחושה שאני לא מוכרת באופן רשמי בשום גוף ממלכתי הופכת אותי ללא קיימת. אני רוצה להבהיר שאני כן קיימת, ושיש לי שורשים וגם משפחה שהקמתי. זה מה שדחף אותי לדבר שם. ברגע שאני עומדת מול הקיבוץ ומספרת את הסיפור שלי ושל אבי הביולוגי, הקיבוץ כולו והמשפחה אומרים לי בעצם: את איתנו. את שייכת. זה הדבר הכי חשוב מבחינתי".