אשר קשר //

את חסימת הכבישים הראשונה של ארגוני הנכים עשינו בנובמבר 2015", אומר בגאווה חנן טל (41), מנכ"ל עמותת 'נכה, לא חצי בן אדם'.

"זה היה אחרי עוד ישיבה חסרת תוחלת בתל אביב עם אנשי משרד האוצר, שבה הציעו לנו שוב סכום מעליב וחסר משמעות כתוספת לקצבת הנכים. רק אז, אחרי חודשים של ניסיונות, הצלחתי לשכנע סוף, סוף את אלכס פרידמן, מייסד העמותה, שחייבים לעשות משהו דרסטי. החלטנו לרדת לכביש בצומת קפלן סמוך לקניון עזריאלי ולחסום אותו.

"אף אחד לא ציפה לזה, השוטרים לא ידעו מה לעשות אתנו. כשאנחנו מראים תעודת נכה, אסור להם לגעת בנו. זה הביא אותנו לכותרות כפי שרצינו". 

חנן טל. "אמרתי אשמח לסייע ושיגידו לי את מי צריך להטריד בשביל שדברים יקרו" | צילום: אבי רוקח

יש משהו מרתק ומעט מבלבל בהזדהות המוחלטת של חנן טל עם מאבק הנכים, ובמיוחד בעובדה שהפך לאחת הדמויות המזוהות והחשובות ביותר במאבק הזה.

בניגוד לחבריו בהנהגת המאבק, טל אינו נכה, או בעל מוגבלות כלשהי. רחוק מזה אפילו. הוא צוללן במקצועו, ובין תחביביו אפשר למנות טיפוס הרים, קפיצה מצוקים ושאר ענפי אקסטרים למיניהם, כמו חסימת רכבים בגופו באמצע הצומת.

אז בהפגנות שלכם אתה בעצמך חוסם כבישים?

"בהפגנות אני מתרוצץ בין האנשים כדי להפוך את החסימות לאפקטיביות".

השוטרים לא מנסים לעצור אותך?

"לא. הם יודעים היטב שזה רק יחמיר את המצב". 

וזה עוזר לדעת הקהל? נראה שמי שעומד בפקק רק כועס עליכם.

"אולי 500 איש בפקק כועסים, אבל זה מגיע למיליון איש בבית שמזדהים עם המאבק שלנו. זה מאוד אפקטיבי ואני לא אהסס להשתמש בזה גם במאבק הנוכחי שלי. מאבק שעבדתי עליו יחד עם רפי איתן ז"ל, ומטרתו להשיג גיוס תמיכה ממשלתית בפרויקט למניעת מחלות זקנה".

מרבית האנשים לא מזדרזים להצטרף למאבקים שאינם קשורים לחייהם.

"זה חייב להשתנות. אנשים חייבים להצטרף גם למאבקים שלא נוגעים להם אישית. אתה לא יכול לראות מולך עוול ולשתוק. החברים שלי ב'נכה לא חצי בן אדם', יודעים היטב שבשנים הבאות אני מתכנן להמשיך לצלול, לטפס לפסגת האוורסט ולצנוח מצוקים באלפים השוויצרים, ובאותה נשימה גם להמשיך להיאבק יחד איתם בכל כוחי".

לטפס גבוה, לצלול עמוק

הביוגרפיה של טל, יליד אשקלון, רווק, המתגורר עם חברתו בימים אלה בקיבוץ זיקים, מבליטה ביתר שאת את הניגוד בינו לבין אלה שלמענם הוא נלחם:  צולל מגיל שמונה, ספורטאי ביחידה לטיפוח ספורטאים צעירים במכון וינגייט וחבר בנבחרות ישראל באתלטיקה קלה וכדור-יד.

הוא שירת כחייל ביחידת מורן, ובין הישראלים היחידים שהעפילו לפסגת הגראן פרדיסו באלפים האיטלקיים. "עשיתי את זה לפני שלוש שנים", הוא מספר בגאווה, "הטיפוס על הגראן פרדיסו, ההר הגבוה ביותר שנמצא כולו בשטח איטליה ומתנשא לגובה של 4,065 מטר. זה היה אחד הטיפוסים הכי מאתגרים וטכניים באלפים האיטלקיים".  

טל, שפתח עם משפחתו את מועדון צוללי הדרום ומסעדת הסקובר באשקלון,  המשיך ופתח מועדון חוף מצליח בשם "חופמן" על שפת ימה של אשקלון, שהעסיק בתקופות השיא שלו כ-220 עובדים.

טל ופרידמן. כוחות משותפים | צילום פרטי

"הכל התמוטט כשנכנסו לתמונה כל מני גורמים עברייניים", הוא מספר, "בשנת 2010 שרפו לי את העסק ואת כל הכסף שהיה לי וחסכתי עד אז. זו הייתה נפילה כלכלית קשה מאוד, שבעקבותיה החלטתי לעזוב את חיי הלילה וללכת לעבוד כצוללן".

איך התחברת לאלכס פרידמן ול'נכה לא חצי בן אדם'?

"קראתי במקרה פוסט שהוא העלה בפייסבוק בתחילת 2015. זה היכה אותי בהלם. כמו רבים, לא ידעתי כלום על הקשיים של בעלי המוגבלויות עד אז,  ובמיוחד לא תיארתי לעצמי שקצבת הנכים היא 2,342 שקלים בלבד. החלטתי מיד ליצור קשר עם אלכס ולהציע את עזרתי ואת הניסיון שלי".

"הכל התחיל בינואר 2015", מספר פרידמן. "אני נכנס לאתר ביטוח לאומי לבדוק בכמה שקלים בודדים עלתה קצבת הנכות השנה ומגלה אפס עגול. לא האמנתי שהסכום המגוחך גם ככה - 2,342 שקלים - לא עלה אפילו בשקל.

"במקביל ראיתי ניסיונות כושלים של ארגוני נכים למחות, וקראתי כתבה על ניסיון התאבדות של נכה שהתגורר לא הרחק ממני ביבנה. באותו רגע החלטתי לעשות מעשה. נמאס לי לשבת בחיבוק ידיים".

האמת שהוא היה מת לשבת בחיבוק ידיים. אלכס פרידמן (30) קורא לצורה המיוחדת שבה הוא אוחז את הג'ויסטיק של כיסא הגלגלים שלו - קונסטרוקציה. זה באמת נראה כפרויקט הנדסי מסובך למדי, כשהוא נאלץ לשלב את אצבעות שתי ידיו, אלו שאותן הוא עדיין מסוגל להזיז, מפאת מחלת ניוון השרירים ההולכת ומתדרדרת שלו, על מנת להניע את כיסא הגלגלים למקום שאליו הוא רוצה להגיע.   

500 כועסים, מיליון מזדהים | צילום: צפריר אביוב

אבי לן, מנהל העמוד "סטטוסים מצייצים" צילם את פרידמן עם השלט שנשא את הסלוגן המדויק 'נכה, לא חצי בן אדם'. "ומאותו רגע התמונה התחילה להציף את הרשת".

פרויקט מחויבות אישית

"כשטל ראה את הפוסט הוא פנה לפרידמן. "אני זוכר שכתבתי לו שאשמח ללמוד על הנושא ולגרום לדברים לקרות", מספר טל, "שאשמח לסייע ושיגיד לי את מי צריך להטריד בשביל שדברים יקרו".

מכאן הכיסאות החלו להתגלגל. העבודה המשותפת של טל ופרידמן בתחילת 2015 הביאה לתמיכה של אלפי אנשים וסלבריטאים, שהצטלמו לאות תמיכה עם השלט שעליו התנוסס הסלוגן של פרידמן. הוא עצמו ערך עשרות ראיונות בתקשורת, בניסיון לגייס דעת קהל לטובת ציבור הנכים, "והאמנו בכל ליבנו שהיא תגרום בסופו של דבר לחברי הכנסת להכיר במאבק הצודק שלנו", אומר פרידמן.

"חודשיים אחרי תחילת המאבק, בעיקר בזכות חנן, שהפך למנהל הקמפיין שלנו", אומר פרידמן, "נאמתי על בימת כיכר רבין בעצרת ענק לאות תמיכה והזדהות במאבק להעלאת הקצבה. הנאום בכיכר רבין, באירוע של הקמפיין שהרמתי, היה ללא ספק אחד הרגעים המרגשים בחיי".

טל ושלט המחאה שסחף את המדינה | צילום: פרטי

אבל האירוע החשוב והכה משמעותי הזה, כמעט ולא התקיים בשל חוסר האפשרות לממן אותו. "למרות שכל האמנים הופיעו בו בהתנדבות עדיין היינו צריכים לגייס 160 אלף שקלים כדי לקיים את האירוע", נזכר טל, "לא היה לנו ולא ידענו מה נעשה".

אז איך הסתדרתם?

טל: "בדיוק השתחררו לי 120 אלף שקלים של קרן השתלמות. כל הכסף שהיה לי בעצם. והחלטתי להשקיע את כולו בעצרת".

נשמע מטורף.

"כולם אמרו לי את זה, כולל אלכס והמשפחה שלו, אבל הרגשתי שזה מה שאני רוצה לעשות עם הכסף הזה. בדיעבד ברור לי שזה הזוי, אבל חשבתי שזה ידגים את המחויבות שלי למטרה, ושבעקבות זה גם אחרים יתגייסו לפעולה".

והאירוע הצדיק את ההשקעה שלך?

"לטווח הארוך בוודאי. היה לזה אימפקט כי אנשים הבינו שאנחנו מחויבים למטרה. היה לו הד גדול ברשתות החברתיות. העובדה שהגיעו רק 3,000 איש גרמה לי להבין שקשה להביא בעלי מוגבלויות להפגנות, שאי אפשר לשנות את דעת הציבור בהפגנות ענק. הבנתי שחייבים לגרום לכך שכל ארגוני הנכים השונים יתאחדו, ירדו לשטח ולהפסיק להיות שקופים".    

 מי מכין את הקפה

לא כולם טפחו על שכמו של טל. "אנשים לא הבינו מה הבעיה שלי", הוא אומר. "חברים שאלו למה אני עושה את זה ומה יוצא לי מזה וחברים של ההורים אמרו לי, 'לפחות תדאג שייצא לך מזה שכר'. היו 'כבאים' רבים שניסו לכבות את התשוקה ואת האמונה הבוערת ביכולת שלנו לשנות את חייהם של 400 אלף נכים קשים".

כשמנסים להבין מאין שאובה המוטיבציה של טל, ופעילותו חסרת המנוח שכולה בהתנדבות, הוא מתרצה לספר לראשונה על אחיו הגדול שלומי. 

"שלומי חלה בסרטן כשהיה בן 19 ותמיד הייתה לי הרגשה שלא הייתי לצדו כפי שהייתי צריך להיות באותו זמן", הוא אומר בעצב. "אולי הייתי צעיר מדי ולא ידעתי כיצד לנהוג, אבל עד היום אני מרגיש שלא הייתי שם בשבילו כשהיה זקוק לי. בנוסף, אחד החברים הכי טובים שלי - לירון עטייה (סולן להקת "הפיל הכחול" המרותק לכיסא גלגלים) עבר את התאונה הקשה שגרמה לו לנכות כשעבד אצלנו בסקובר. זה היה סוג של תיקון עבורי".

"חנן איש מדהים במנהיגותו, בצניעותו ובמסירותו", אומר פרידמן, "עד היום מעטים יודעים שחנן עומד מאחורי העצרת בכיכר רבין, גיוסו של פרופסור ירון זליכה וצעדים רבים נוספים שהובילו להצלחת המאבק. ההתגייסות שלו, בהתנדבות מלאה וללא שום אינטרס, מעוררת הערכה גדולה מאוד. זה לא היה לו קל לצד עיסוקו המקצועי והיו דברים רבים שהוא נאלץ להקריב, אבל הוא לא נכנע ותמיד היה שם כלוחם, כאיש מקצוע חד ובעיקר כחבר אמת".

אלכס, הפתיע אותך שמישהו שאינו נכה מצטרף למאבק שלכם?

"בהחלט. אבל כשהכרתי אותו, הבנתי שהוא פשוט בן אדם עם לב זהב, מהאנשים האלה שבאמת אכפת להם. אני, שקרוב אליו ורואה את המסירות,  מרגיש שזה הדבר הכי טבעי ונכון. בעיניי, עצם העובדה שאדם ללא מוגבלות נלחם למעננו, ללא ספק היווה חלק מרכזי בניצחון שלנו. לא פחות חשוב מכך, חנן סחף אחריו אנשים נוספים ללא מוגבלות שמהווים היום חלק גדול בארגון".

"בהתחלה הרגשתי קצת אאוטסיידר", מודה טל, "אבל התקבלתי בקרב האנשים, כי הייתי מסור למטרה. חוץ מזה, אני הייתי זה שקם להביא קפה בישיבות", הוא מחייך.

"היו כאלה שלא הבינו מה אני עושה שם, היו הפגנות שאנשים ניגשו אליי ושאלו אותי, מה אתה עושה כאן בכלל. היו כאלה ששאלו אפילו בנימוס אם אני סובל ממוגבלות נפשית כי ברור שאין לי מגבלה גופנית. לשמחתי מאוחר יותר הצטרפו אנשים נוספים שאינם בעלי מוגבלות למאבק והשאלות הללו נחסכו ממני".

לא מתאים לפוליטיקה

פטירתו של רפי איתן ז"ל, לפני כשלושה שבועות, תפסה את טל בעיצומה של עבודתם המשותפת למען הקשישים. "במרץ 2018, אחרי שהעברנו בכנסת את החוק ואת התוספת לקצבת הנכים, חברת הכנסת טלי פלוסקוב פנתה אליי ואל אלכס וביקשה נפעל בשיתוף ארגון ״ותק״ בראשות רפי איתן ובהובלתו של ד"ר איליה סטמבלר. הרעיון היה לקדם תוכנית אב לאומית בתחום הזקנה, על מנת שהמדינה תכיר בצורך בפתרון ארוך טווח לבעיית ההזדקנות".

יש פתרון לבעיית ההזדקנות?

"רק אם תהיה השקעה רצינית במניעת מחלות זקנה. עם תקציב מתאים ותוכנית ממשלתית זה אפשרי. המטרה היא למנוע מחלות תלויות גיל ואת קריסת מערכות הבריאות והרווחה לאור המספר ההולך וגדל של קשישים והעלייה בתוחלת החיים.

"המספרים שהתגלו לי היו מחרידים. מסתבר שמחלות תלויות גיל מהוות כ-90 אחוז מכלל התמותה בישראל. זה אומר שכ-40 אלף ישראלים מתים כל שנה ממחלות כאלו. האתגר הגדול של מדינת ישראל היום הוא לטפל בנושא".

 "הצלחתי לשכנע שחייבים לעשות משהו דרסטי" | צילום: אבי רוקח

ולמה אתם?

"יש לנו ניסיון במאבקים מסוג כזה, במיוחד כי חשוב להביא את המאבק הזה למודעות של הציבור, כמו שעשינו לקידום קצבת הנכים".

איך תוכלו להשפיע?

"כל עוד הממשלה לא מכריזה שההזדקנות היא אתגר רפואי, חברות התרופות לא נרתמות למאבק. זו המטרה שלנו".

מותו של רפי איתן יפגע בכם?

"בהחלט. רפי ואני עבדנו בשנה האחרונה באופן צמוד. הפגישות אתו תמיד היו מלאות בהומור. הראש המבריק שלו נבע חדשנות וגמישות מחשבתית לצד סיפורים מרתקים. הוא היה עבורי מודל לחיקוי".

בזמנו הוא הלך לפוליטיקה על מנת לשנות והצליח. מה אתך?

"קשה לי להאמין שזה יקרה בקרוב. אני לא מתאים לזה".

אבל אלכס פרידמן הלך עם ליברמן.

"בעיניי זו ירידה במעמד, מלהיות יו״ר ארגון הנכים המוביל בישראל, למספר 12 בישראל ביתנו, אבל אני מכבד את בחירתו של אלכס להיכנס לפוליטיקה בכלל ולחבור לליברמן בפרט. אני יודע שהמניעים שלו הם לפעול ליישום חוק קצבת הנכים ולעביר את שתי הפעימות הנותרות בקדנציה הקרובה".

אז תמשיך לחסום כבישים, הפעם עם הקשישים?

"גם הפעם ניאבק עד שהמדינה תבין שהמצב קריטי, אבל אני מקווה שזה לא יגיע לזה".