ארט ואנט דה־לנד. מה שעבר על היזידים הסעיר אותנו מאוד, והחלטנו לעשות מעשה | צילום: אפרת שלם

זה נשמע כמו מבצע שרק מעטים היו מעזים לצאת אליו, אבל נראה שאין הרבה דברים בחיים האלה שיכולים לעצור את אנט וארט דה־לנד מבית השיטה. גיל העמידה לא הפריע להם, גם לא העובדה שהמשימה שאליה יצאו בחודש שעבר תתרחש במדינת אויב. אז מה הוביל את שני הקיבוצניקים מהעמק לצאת לעיראק? התשובה טמונה באופיים הנדיר של בני הזוג (63) – אהבת אדם ונתינה ללא גבולות.

מאז עלה ארגון המדינה האסלאמית (דאעש) לכותרות היו רבים על הכוונת שלו: שיעים, חילונים, מערביים, להט"בים ומי לא. אבל נדמה שקבוצה אחת בלטה יותר מכול לרעה והייתה ליעד חיסול מבחינת דאעש – בני העדה היזידית. במשך שנות השליטה של ארגון הטרור בעיראק ובסוריה, הפכו היזידים – בני עדה דתית־מיסטית מזרח תיכונית עתיקה שאינה מוסלמית – לנרדפים בשל אמונתם. הם עונו, נטבחו, ובנותיהם נאנסו. עד שהקהילה הבינלאומית וכוחות צבא ארצות הברית ועיראק נחלצו להגנתם, ספרו בעדה מאות, אם לא אלפי הרוגים.

ליזידים אין מדינה משלהם או גוף עליון כמו ממשלה. הם מפוזרים בכמה ארצות במזרח התיכון, וחלקם נדדו אפילו עד אירופה. רובם יושבים בכורדיסטן, במיוחד בשטח העיראקי. יש להם, כאמור, דת ייחודית ומנהגים משלהם. החוקרים מאמינים כי הזרם הזה התפתח עוד קודם לאסלאם ולא קיבל את שליחותו של הנביא מוחמד.

שמם, יזידים (העם של האלוהים, בתרגום חופשי) זיכה אותם באות קלון או במעמד של כופרים, כפי שראה זאת דאעש. זו הסיבה שבעיני "המדינה האסלאמית" היה חיוני להשמידם. כך ניתן האות לצוד את היזידים: להילחם בהם, להרוג את כל מי שאפשר, להרוס את כפריהם ולהניסם ממקום מושבם בכורדיסטן.

אחרי תקופה ארוכה הצליחו בעלות הברית וצבא עיראק להשיב את השליטה לאזורים הללו, והטבח נפסק. האו"ם התגייס למשימת השיקום הקשה והקים להם מחנות פליטים בכורדיסטן.

להירפא מהטראומה

לצוותי הסיוע במקום שכוח־האל והמסויט הזה התגייסו כאמור, לאחרונה, שני קיבוצניקים נלהבים, אנט וארט, חדורי מטרה לעזור לאותם אנשים שהמציאות התאכזרה אליהם. לתת כתף ותמיכה לאלה שהרגו בהם רק בגלל אמונתם.

זה החל להתגלגל לפני שנה, כאשר בני הזוג דה־לנד, ילידי הולנד ותושבי בית השיטה, קראו בעיתון על אישה ירושלמית מיוחדת, ליסה מיארה, שעושה עבודת קודש במחנות הפליטים של היזידים בכורדיסטן. "התחלנו לקרוא עליה בכל מיני אתרים ברשת", משחזרת אנט, "וראינו אילו דברים מופלאים היא עושה שם כדי לסייע ליתומים ולנשים ששרדו להירפא מהטראומות שעברו. הבנו שבחמש השנים האחרונות התרחשה שם השמדת עם והעולם שתק, כפי שקרה ליהודים בשואה. זה הסעיר אותנו מאוד והחלטנו לעשות מעשה".

מחנה שעאריה. התנאים דלים, אבל השפיות חוזרת אט־אט

כדי להבין איך יוכלו להיכנס לתמונה ואיך גם הם עשויים לעזור, שלח ארט אל ליסה הודעת דוא"ל וביקש להיפגש עמה. היא נעתרה, ובקיץ של השנה שעברה הם נפגשו בירושלים, בעת ביקורה בארץ. "כששאלנו אותה מהם הצרכים של האנשים שם, היא השיבה: מתקנים, ציוד ספורט ובגדים", הוא אומר.

בלי להתמהמה הבינו בני הזוג שזה "תפור עליהם". הם יצרו קשר עם חברים בחו"ל ועם מנהלי חברות הקשורות לעבודתו של ארט וביקשו מהם – כך, באופן הכי פשוט: אנחנו זקוקים לתרומות שלכם כדי להציל אנשים. וזה עבד. כך הצליחו בתוך זמן קצר להשיג את ציוד הספורט שרצו להביא לאנשים החיים שם במחנות הפליטים. את הבגדים – עשרות רבות של שמלות, חולצות ומכנסיים – קנתה אנט בחנויות בעפולה ובבית שאן.

צובעים את קיר בית הספר. התפעלנו מהניקיון ומהסדר השוררים שם למרות הסבל והאימה (ארט עליון בתמונה)

כשהכול היה ארוז בחבילות גדולות הם היו מוכנים לטיסה, אלא שבעיה אחת לא נפתרה: איך טסים עם דרכון שיש בו חותמות מישראל. הם ידעו שהדבר יסכן אותם בכניסה לעיראק ויעמיד את המבצע כולו בסימן שאלה. הפתרון היה פשוט: הם ניגשו לשגרירות ההולנדית בישראל והוציאו דרכון הולנדי חדש, נקי מחותמות ומכל סימן המעיד על מקום מגוריהם.

הכול בגלל ספר

זאת ממש לא הפעם הראשונה שאנט וארט יוצאים למין הרפתקה חובקת עולם שכזו. זה בדם שלהם, והם הולכים ביחד כבר כמעט חמישים שנה. הם הכירו בימי בית הספר התיכון בארץ מולדתם, הולנד. בגיל 19 כבר נישאו זה לזו.

איך נכנסת ישראל לתמונה? רגשותיו של ארט כלפי ארץ הקודש נבטו אחרי שקרא את ספרו של ליאון יוריס "אקסודוס", ובו סיפורו של העם היהודי היוצא מעבדות לחירות. הספר הזה הותיר בו רושם עז. הוא פנה לשגרירות ההולנדית וביקש להתכתב עם מישהו בארץ. מערכת ה"ג'רוזלם פוסט" עסקה אז בחיבורים כאלה, והיא העבירה שם וכתובת של חברה מקיבוץ מרחביה – רזיה מרחב. המכתבים נעו להם בין עמק יזרעאל להולנד, והקשר בין שתי המשפחות הלך והתחמם.

אז גם נפלה ההחלטה: נוסעים למרחביה. לאורך ארבעה חודשים למדו שני ההולנדים באולפן, ואחר כך הפכו למתנדבים בקיבוץ. זו הייתה תקופה קצרה אבל היא נצרבה בתודעתם.

כשחזרו להולנד קיבלה אנט תפקיד בעירייה, וארט החל את לימודיו באוניברסיטה בפקולטה ללימודי חקלאות ועשה תואר שני בשיווק. בהמשך ניהל כמה מפעלים גדולים במדינה. בינתיים נולד בנם הבכור, וכעבור כמה שנים הצטרף בן נוסף למשפחה. במשך תקופה היו גם בארצות הברית ובפורטו ריקו, אבל הגעגוע לישראל נותר בעינו. יעברו כמעט עשרים שנה עד ששוב תצטלב ארץ הקודש עם חייהם של בני הזוג.

(בני הזוג מספרים על המבצע שלהם בעיראק)

ארט היה באותה עת מנהל השיווק של חברת "ליילי", המייצרת רובוטים לחליבה. בשנת 2000 פתחה החברה משרד בישראל, וארט – שרצה כל כך להגיע לכאן שוב – הרגיש שהחלום עתיד להתגשם. הוא שוחח על זה עם אשתו והם החליטו: חוזרים.

חברו הטוב גדעון ידין (כיום מבית השיטה, בעבר מגבע), בעלים של מפעלים רבים בארץ ובהולנד, המליץ לו על ההרחבה בבית השיטה. הוא ואנט באו לביקור, התרשמו מהנוף היפה והחליטו לבנות את בית חלומותיהם על הגבעה. הם נטמעו היטב בקהילה הקיבוצית – ככל שאפשרי להטמיע בלונד בוהק כזה במדינת הלבנט.

במהלך הזמן הקימו בקיבוץ, יחד עם יעקב יוניש, מסגרת רפורמית עם חוג ללימוד יהדות וקבלת שבת. הם שאפו להביא לכאן את היהדות שהכירו בהולנד ושלפיה חינכו את ילדיהם. "אנחנו אוהבים חיי קהילה", אומרת אנט בעיניים קורנות, "ושמחים לתרום לה ככל שניתן".

כיום ארט ממשיך להיות מנהל פיתוח עסקי בליילי, ואנט גמלאית המסייעת לו במשרד. בן אחד שלהם גר בטבעון, והשני בארצות הברית. שניהם עודדו את הוריהם חסרי המנוח לצאת למשימה החדשה – לעיראק.

מטוס לעיראק

הטיסה הלילית מתל אביב לארביל, עיר הבירה הכורדית בעיראק, עברה דרך איסטנבול. את הלילה הראשון בעיראק העבירו במלון ליד שדה התעופה. למחרת הגיעה מונית של "צוות ליסה" – הירושלמית שהציתה בהם את הרעיון – ואספה אותם אל אחד ממחנות הפליטים שבהם מקובצים היזידים, שפשוט אין להם עדיין בית או כפר לחזור אליו.

יש היום בכורדיסטן 23 מחנות כאלה, בכל אחד מהם מתגוררים עשרות אלפי אנשים. "במחנה שאליו הובאנו", מספרת אנט, "מתגוררים בצפיפות 27 אלף יזידים: חלקי משפחות, יתומים, ילדים, וגם נערות אומללות שאנשי דאעש עינו ואנסו. כולם עברו טראומה שקשה לתאר במילים. ילדות קטנות נמכרו לשמש כשפחות מין; הילדים גויסו למלחמה, נפצעו ונהרגו. עכשיו אין להם אפילו לאן לחזור.

"הסתובבנו בין שורות האוהלים והתפעלנו מהניקיון והסדר השוררים שם למרות הסבל והאימה. אפילו גינת פרחים ראינו. טיפה של אנושיות בתוך כל הכאוס הזה".

רגעים קטנים של אושר. ילדות על האופניים שהביאו הקיבוצניקים (אנט משמאל)

לאחר שיחת היכרות עם הצוות של ליסה, המורכב ממקומיים, החלה העבודה. הציוד שהביאו עמם ושארגנו דרך התורמים הגיע אף הוא ליעד. "צריך היה לראות את הבעת פניהם כשקיבלו את הבגדים החדשים: העיניים קרנו מאושר", היא אומרת בהתרגשות. "הם הגיעו למחנה, כבויים, חלשים, חסרי אמון בבני אדם, והנה באים אנשים טובים ונותנים להם בגדים חדשים במקום הסמרטוטים שלבשו. לאט־לאט הם נפתחו, אמרו כמה מילים, ואני חיבקתי אותם חזק. חיבקתי ובכיתי. הרגשתי את הניגוד המשווע בינינו, אנשים שיש להם הכול, ובין אלה שאיבדו הכול, אפילו את התקווה.

"ארט עזר להם להתקין את מכשירי הספורט על משטחי הבטון", משחזרת אנט. "הילדים צבעו אותם בצבעים עליזים והיו כל כך מאושרים. אני לימדתי את הבנות סריגה. עזרנו גם עם שיעורי אנגלית, חליל וציור. בסוף השבוע הילדים הרימו תערוכה מכל הציורים שיצרו, ואפילו הפיקו קונצרט חלילים קטן. זו הייתה חגיגה.

"רציתי מאוד לשמוע אם יש להם חלומות. לדעת מה הם רוצים להיות כשיהיו גדולים. הם ענו בעיניים כמהות: אני רוצה להיות רופא, מהנדס, עורך דין; אני רוצה לבנות את הארץ שלנו".

הזוג דה-לנד. "לאט־לאט הם נפתחו, אמרו כמה מילים, ואני חיבקתי אותם חזק. חיבקתי ובכיתי"

ארגונים רבים נחלצים בימים אלה להמשיך ולסייע ליזידים במזון ובתרופות, אבל הבעיה שם עודנה מסובכת וכואבת, ואינה נראית בת־פתרון בזמן הקרוב. גם ישראל מתגייסת לעזור. בין היתר היו כאן בארץ כמה נשים יזידיות שבאו לקבל הדרכה מאנשי מקצוע ישראלים בנוגע לטיפול בנפגעי טראומה. "המטרה הייתה שהן יוכלו לחזור לשם ולטפל באנשים שלהן", מסבירה אנט.

אחרי ההתנדבות "מעבר לקווי האויב" חזרו השניים ארצה, אל הבית החם בעמק, שבכניסה אליו ניצבים שני פסלים – פרה ועגלה בגודל אמיתי – שהביאו עמם מהולנד. הפרה הזאת מחוברת היטב לבטון, אך לא כך בעלי הבית, שהרומן שנרקם בינם לבין היזידים לא הסתיים. ככה זה, כשהמצפון והלב פועלים נון־סטופ למען עולם טוב יותר.