ימים של התרגשות דרוכה בבית משפחת גורן. אבל גם זה לא תוקע אותם בבית לכסוס ציפורניים. יונתן (בן שבע וחצי) ויהלי (בת ארבע וחצי) מחכים לאח החדש שלהם, שבכל רגע ממש יכול להחליט להגיח מהבטן של אמא. רוצים לראות, לגעת ולהירגע. להיות בטוחים שהוא בוכה ופועם, שהוא חי ונושם. והכי רוצים שיצטרף כבר למסיבות פיג'מות של שישי, כמו שהם אוהבים, על מזרנים בסלון עם אמא ואבא וסרט ופופקורן. הם תמימים כמו שילדים צריכים להיות, אבל כבר למדו שלא לכל סרט בחיים יש סוף שמח. את האח שנולד לפני שנה וקצת הם לא פגשו בכלל. הוא נולד ללא רוח חיים; אבל יש לו שם, הראל, ויש לו קבר קטנטן עם סלע גדול, וסביבו גינה שהם שתלו בעצמם. "לילדים יש ציפייה גדולה לאח חדש, ותקווה שהוא יהיה בריא ולא ימות", אומרת שיר גורן מעל בטן של סוף הריון, והקול שלה רגוע גם כשהמילים חדות. "החשש מעוד מוות הוא כמו עננה מעל הראשים שלהם".

משפחת גורן. "מה שעברנו נתן לי סטירה של מה הדברים החשובים באמת להתעסק בהם - משפחה ונתינה לזולת - וככה אנחנו מחנכים גם את ילדינו" | צילום: ברק מקייטון

הם משפחה שמחה ואנרגטית במיוחד ("בתנועה מתמדת"). שיר (35) ואלון (38) אוהבים להיות הורים, אוהבים את הבית במעלה החמישה, להקשיב לילדים, לשחק איתם טאקי, להשתטות בסלון, לשיר אריק סיני בנסיעות בקולי קולות ולהיקרע מצחוק. הכי רחוק מהשקט הרועם של הלידה שעברו. "לידה שקטה" היא מונח לא רפואי שהשתרש ללידה של ולד מת. היא נקראת כך כי שום בכי ראשון של תינוק לא מסמן את בואו לעולם.


האובדן של הראל, ילדם השלישי, טלטל חזק את שיר ואת אלון, אבל לא שבר. בסופו של דבר הם עמדו שם מדויקים ושטופים, כמו השמשה הקדמית שנהר דמעות שטף אותה, השאיר אותה הכי צלולה שאפשר, ועכשיו רואים דרכה בבירור את הדרך קדימה.


והדרך החדשה שלהם היא אוטוסטרדה של עשייה אינטנסיבית; למען מי שזקוק, לטובת קהילה איתנה יותר, דרך כל מיזם התנדבותי שאפשר לתת בו יד למען האחר.


את האבל הפרטי הם בחרו שלא לקבור תחת שתיקה או בושה. להפך. "בחרנו לדבר על זה ולהתמודד", מסבירה שיר. "מה שעברנו נתן לי סטירה של מה הדברים החשובים באמת להתעסק בהם - משפחה ונתינה לזולת - וככה אנחנו מחנכים גם את ילדינו. החלטתי שאני עושה בשביל לתת, שעכשיו זה הזמן, ואני מוצאת זמן לכל דבר, גם כשהימים שלי עמוסים. זה נתן לנו את הזכות כמשפחה לעשות הרבה דברים שקודם לא היינו עושים".


חופשת לידה בלי ילד


שיר נולדה ברמות מנשה. לימים עברה משפחתה לבאר טוביה. אלון בן מעלה החמישה ונשאר נאמן לקיבוץ. הם הכירו לפני 15 שנה במלון הוותיק מעלה החמישה. הוא היה הקב"ט, והיא היתה פקידת קבלה בספא שחלמה להתחתן עם קיבוצניק. הצליח לה. הם בנו את ביתם בהרחבה של קיבוצו, הנעוץ בפסגת הרי ירושלים. אלון מנהל משמרת בחברה המרכזית למשקאות. בחגים הוא מתנדב קבוע בחלוקת ארגזי מזון לנזקקים, ובימי חול הוא משנע במסירות את הציוד לכל הפרויקטים האין־סופיים של זוגתו. שיר עובדת בגבעת התחמושת - עוזרת מנכ"ל ומנהלת פרויקטים ורכש - ובשנה האחרונה, בעקבות השינוי שעברה, היא גם מנכ"לית ארגון "קיבוצניקים עם החברה".


"קיבלתי חופשת לידה רגילה, אבל בלי ילד. עם גנים של ג'ינג'ית שלא יכולה לשבת, ידעתי שככה אני לא נשארת בבית". כדי לא לשקוע היא קיבלה עליה לרכז ימי התרמה של שלוש עמותות שונות באזור ירושלים. ההתנדבות והאתגר עשו לה טוב, ומשם זה רק הלך וגבר; היא הרימה מסיבת בגדים לאיסוף כספים לחולים בתסמונת נדירה, הקימה צוות מעורבות חברתית בקיבוץ, יזמה קבוצה של עשרות משפחות מטיילות לטיולים משותפים אחת לחודש, כי אין כמו טבע לחוסן חברתי, דחפה פרויקט שמקרב ומחבר בין צעירים לוותיקים בקיבוץ, גייסה והפעילה מערך מתנדבים לשיפוץ בית החיילים הבודדים החדש שקם במעלה החמישה, וזה רק קצה קצהו של הקרחון החם הזה. הטריגר שהצית את כל זה היה ההריון שהסתיים בידיים ריקות.


באיזה שלב של ההריון הבנתם שיש בעיה?
"בסקירה המאוחרת נודע לנו שלעובר יש בעיה מוחית מובהקת. שמענו מחברים ומהסביבה מה זה אומר לגדל ילד כזה, ולא היינו מוכנים לבחור מראש בהתמודדות ובקושי עבור ילדינו שבבית. מייד לאחר הבשורה הראשונית קראתי הרבה מאמרים באינטרנט, והבנתי שהמצב לא טוב. בהתחלה הרופא רצה שנחכה עוד שבועיים, כי המוח הוא איבר שמתפתח, ויכול להיות שיסתדר. אבל הייתי נחרצת מאוד אחרי כל המידע שקראתי, ולמזלי אלון היה באותה גישה. החלטנו שלא ממשיכים; שלא יולדים ילד עם בעיות מוחיות קשות למשפחה בריאה. הייתי בשבוע 21+ והייתה בירוקרטיה של ייסורים עד שקיבלנו את האישור מהוועדה להפסיק את ההריון".


מה את זוכרת מהלידה?
"זו היתה לידת ייסורים. פיזית ונפשית. לידה רגילה שהאפידורל לא עבד בה. הפסקת הריון יזומה היא תהליך קשה. העוּבר מקבל זריקה שמפסיקה את פעילות הלב. משם הלכנו להעביר לילה בבית עם עוּבר שליבו נדם לפני רגע, ולמחרת חזרנו להתחיל תהליך לידה במחלקת נשים ולא במחלקת יולדות. וזו טעות מרה בעיניי. קיבלתי כדור לזירוז, ואחות לא מספיק רגישה במקום מיילדת. רוב האחיות במחלקת נשים לא יודעות להתמודד עם מצב כזה. הלידה ארכה כעשר שעות, בחדר שלא נראה כמו כזה המיועד ללידה. האפידורל יצא לי מהמקום, והאחיות לא ידעו למה אני סובלת כל כך מכאבים. אחרי שהמכשירים צפצפו פעם אחר פעם הן הבינו פתאום שהצינור יצא ממקומו ולא פלא שאני מרגישה הכל. דודה של בעלי, מיילדת מנוסה, הגיעה לתמוך בנו והנוכחות שלה עזרה לנו מאוד. לידה קשה מאוד, כואבת מאוד, שבסופה עובר מת שנראה כמו בובה קטנה".


נפרדתם ממנו?
"החלטנו לראות, לחבק, לגעת, להצטלם ולהיפרד. כי יש רק הזדמנות אחת ואחר כך כבר לא נוכל. נפרדנו מהעובר, מהתינוק שלנו. בחרנו לקבור אותו בקיבוץ, כדי שיהיה קבר לעלות אליו ולהתאבל, וגם כדי שיהיה מקום פיזי שגם הילדים יוכלו להיפרד".


החיים מחשלים


בלוויה האינטימית של בנם העובר, בן פחות מ־24 שבועות, נכחו רק שניהם והקברן של הקיבוץ. הם אמרו קדיש, כי כך הרגיש להם נכון, וביום השלושים הונחה מצבה - סלע אפור עם כיתוב מוזהב של שמו וגם השורה: "תמה שירת חייך לפני שהתחילה".


"לאחר שהמצבה עמדה נסעתי עם הילדים לקנות עציצים. היה לנו חשוב לשתול איתם את הגינה, כדי שירגישו שותפים".


איך הם הגיבו?
"שיתפנו אותם עוד בהריון, כשידענו שיש בעיה. סיפרנו שהתינוק חולה ושיכול להיות שלא ישרוד. אחרי שחזרתי מבית החולים סיפרתי להם שהוא היה חולה מאוד ונפטר. יונתן צייר ציור של קבר צבעוני עם השם איתמר - כי זה השם שהוא רצה. יהלי היתה אז ממש קטנה והבינה פחות. כיום היא מדברת על זה המון; מספרת בגן שהיה לה אח הראל שמת כי הוא היה חולה ושהיתה לו בעיה בראש. יונתן סיפר בהתחלה בכיתה ולא האמיני לו. אחרי שדיברתי עם המחנכת היא הסבירה לילדים. חלק מהחברים שלו ביקשו לראות את הקבר, ולקחנו אותם בשבת לבקר בבית הקברות.


הכי חשוב היה לנו להמשיך הלאה ולא להיתקע בדברים רעים. החיים מחשלים אותנו, ותמיד צריך להסתכל על הצד האופטימי ולראות את הטוב.


הלידה השקטה והתהליך הזה גרמו לנו להיות סבלניים יותר, מקבלים יותר ומכילים הרבה יותר. בזכות מה שעברתי אני במקום אחר מזה שהייתי בו לפני שנה, ואני עסוקה יום־יום בעשייה חברתית, מוקפת באנשים ערכיים ומשמעותיים".


מבין שלל עיסוקיה, התפקיד שהכי קרוב לליבה כיום הוא היותה מנכ"לית "קיבוצניקים עם החברה". היא עוסקת בקידום פעילויות התנדבותיות, מחברת בין עמותות וארגונים נזקקים לקיבוצים שיש להם תשתית ורצון לסייע. היא מקדמת הקמה של צוותי מעורבות חברתית בקיבוצים, ונוסף על כך מרכזת במעלה החמישה את הפרויקט של קליטת חיילים בודדים ישראלים בבית שהוקם עבורם.


"הילדים שותפים לתרומה. פעם בחודש אנחנו מכינים שקיות של צעצועים, בגדים וציוד, ואני מעבירה לילדים שחסר להם - לילדי פליטים בעמותת אליפלט, לילדים במקלטים לנשים מוכות ולכל מי שצריך. העשייה למען האחר משמעותית מאוד עבורי. אני רואה את העיסוק הזה כזכות, ומשתדלת לחנך לערכים האלו את ילדינו".


יש פחדים לקראת הלידה הקרובה?
"יש חשש גדול מהלידה, אבל אני משתדלת להיות כל הזמן עסוקה, ממוקדת במטרה. להספיק כמה שיותר ולעשות כמה שאפשר למען מישהו אחר. מקווים שהפעם הכל יהיה תקין ושנצא בידיים מלאות".

למה חשוב לך לדבר על מה שעברתם?

"המושג לידה שקטה צריך לעלות לתודעה. גם היחס של בתי החולים לנשים שנקלעו למצב כזה צריך להיות רגיש ותומך הרבה יותר. פונות אליי חברות של נשים שעברו לידה שקטה, להתייעץ איך לסייע להן. אני מייעצת לכל מי שרוצה עזרה או תמיכה. אני פתוחה מאוד לדבר על המקרה שלנו. קיבלנו אותו והמשכנו קדימה. אני שמחה שזה גרם להרבה נשים שעברו את זה בעצמן, ולא דיברו עד עכשיו, לפתוח את זה איתי ולהרגיש בנוח לספר".


חלום משפחתי?
"פעם רצינו חמישה ילדים. כיום אולי נסתפק גם בפחות, רק שיהיו בריאים. היינו שמחים לטוס לטיול של כמה חודשים בחו"ל. לחוות את הביחד, לראות אוכלוסיות בעולם ודרך זה את הטוב שיש לנו. הלוואי ונגשים את זה".