סגן שמואל מרמור. "המדינה אולי הפסידה אלוף, אבל הרוויחה קצין מורעל" | צילום: דובר צה"ל

בתחילת השבוע, זה שמחבר בין ימיו את הזיכרון ואת העצמאות, העניק קצין שריון ראשי תעודות הצטיינות למצטייני החיל. הם עמדו שם נרגשים, גאים בדרך שעשו, אולי חלפו בראשם תחנות משמעותיות וציוני דרך פרטיים. אבל כנראה שאף אחד מהם לא עבר דרך חתחתים דומה לזו שצלח סגן צעיר בן 23 שעמד איתם, שמואל מרמור, מפקד מחלקת טנקים בגדוד 82 של חטיבה 7.


מסלול חייו של הקצין המצטיין, שהיה גם מצטיין ההשלמה החילית שלאחר קורס הקצינים, רצוף כולו בעצמאות, מהגיל הצעיר שבו החל לשאול לשאלות, להטיל ספק, לעזוב את בית הוריו, לשלם מחיר ולבנות במו ידיו, בעצמו ולבדו, את חייו החדשים.


מרמור עזב את ה"חדר" ואת משפחתו החרדית בבני ברק בגיל 14 בעקבות שני אחיו ואחותו שיצאו גם הם בשאלה, התגורר בבתי חברים, ועסק בעבודות מזדמנות. הוא לא חזר לספסל הלימודים. הוא עבד בחוות סוסים בראשון לציון, ואף הוכרז אלוף הארץ ברכיבה מערבית. משם עבר לעבוד בחוות הסוסים בקיבוץ יפעת, שבו הוא מתגורר עד היום לצד אחותו הצעירה ממנו, ובגיל 20, לאחר תלאות רבות, התגייס לשריון.


משפחתו המאמצת, שחוות הסוסים בקיבוץ שייכת לה, מתגוררת בנהלל. מרמור מחלק את זמנו בין השירות המאתגר לקיבוץ ולמושב. עם הוריו אין לו קשר כבר שנים אחדות. "החלום שלי הוא להמשיך ולשרת כקצין בקבע, להשלים את הלימודים שאותם עזבתי בגיל 14, ולחיות לצד הסוסים בקיבוץ או במושב", הוא אומר. "אני עדיין מאמין באלוהים, אבל לא מקבל את שלל האיסורים והמנהגים שדורשת האמונה".


אבל נחזור להתחלה: שמואל מרמור נולד בבני ברק למשפחה חרדית, בן רביעי מתוך שמונה אחים ואחיות. אחיו עזב את הבית ואת הדת בגיל 16, כששמואל היה בן 11, ובעקבותיו הלכו עוד שלושה אחים ושתי אחיות. רק אחות אחת נותרה בעולם החרדי, סמוך להורים. מכל השמונה רק סגן מרמור התגייס לצבא. "עד גיל 14 לא ידעתי הרבה על המתרחש בחברה החילונית, המודרנית. לא נחשפתי לעיתונים, לטלוויזיה או לאינטרנט", משתף מרמור. "הייתי תלמיד לא רע, והיה לי קשר טוב עם המורים, אבל לא יכולתי לשאת את דרך החיים בחברה החרדית. רק איסורים ועונשים שיקבל כל מי שלא יחמיר קלה כחמורה על הלכות הדת. כל הזמן חזרו ואמרו לנו 'אם תעשו ככה וככה - יקרה לכם זה וזה'. לא חשבתי שאלוהים קיים כדי להעניש אותי על כל צעד.

את הבר מצווה עוד הספקתי לחגוג כנער חרדי, ושנה לאחר מכן, בגיל צעיר מאוד לחוזרים בשאלה, עזבתי את הבית כדי לא לחזור. עזבתי את הלימודים ואת המשפחה מבלי להתייחס להשלכות של העזיבה. התחלתי להתגורר בבתי חברים, עברתי מדירה לדירה, ועבדתי בכל מיני מקומות. שנתיים לאחר מכן הגעתי לעבוד בחוות הסוסים בראשון לציון, וכאן כבר השתנו החיים שלי".


חייל בודד


מרמור, אז נער צעיר ללא בית, חי מעבודות מזדמנות. הוא החל לעבוד בחווה ולהתגורר בה, ושם גם התגלה כישרון הרכיבה שלו. הוא נשלח לקורס מדריכי רכיבה, ולמד את תחום הרכיבה המערבית. מנהל החווה המליץ לו לעבור לעבוד בחווה שבקיבוץ יפעת, וזמן קצר לאחר שהגיע לשם החל להשתתף בתחרויות רכיבה ואף הוכרז אלוף הארץ. "הייתי אז בן 17 וחצי, ומשום שהייתי במוסד חרדי קיבלתי דחיית שירות עד גיל 20. בדיעבד התברר לי שההורים בבני ברק קיבלו על שמי צווי התייצבות ללשכת הגיוס, בחודשים שקדמו לגיל 20, אבל השליכו אותם לפח. ואיך גיליתי זאת? משפחתי המאמצת מנהלל צירפה אותי לחופשת סקי באירופה.

כשהגענו לבדיקת הדרכונים התברר לי שצה"ל הוציא לי צו איסור יציאה מהארץ בגלל שלא התייצבתי. טענתי שהצווים לא הגיעו אליי, ורק לאחר שחתמתי על ערבות ולפיה אתייצב ברגע שאחזור לארץ, התירו לי לטוס. שבוע לאחר חזרתנו כבר הייתי בלשכה, ושבועיים אחר כך כבר התגייסתי לשריון".


ידעת משהו על הצבא ועל חיל השריון?
"שום דבר. ממש כלום. זה לא היה במחשבות שלי. יכולתי להיות ספורטאי מצטיין בזכות הרכיבה, אבל בעצת המשפחה המאמצת החלטתי ללכת לקרבי. היו כמה אירועים לא נעימים, כי לא ידעתי מה זה פקודות וכיצד צריך לנהוג. נכנסתי למעצר כי לא עמדתי דום ב'הקשב' ומפקדת הטירונים חשבה שאני עושה צחוק ממנה ומהצבא. לא היו לי חברים שיספרו לי על השירות שלהם. קיבלתי מעמד של חייל בודד לאחר בירוקרטיה לא פשוטה, והייתי היוצא בשאלה היחיד בפלוגה שכללה גם מחלקה של בני ישיבות".


למרות חסך גדול בהשכלה ובהבנת השירות הצבאי המאתגר, התגייס מרמור לשריון במרץ 2016, ועבר טירונות, צמ"פ (צוות־מחלקה־פלוגה) ואימון מתקדם. הוא התגלה כחייל טוב ומשקיע, ומייד לאחר מסלול ההכשרה וראיונות שערכו לו המג"ד והמח"ט נשלח לקורס מט"קים (מפקדי טנקים). לאחר סיום הקורס קיבל את דרגת הסמל ונשאר לשמש מפקד בקורס המפקדים. שמונה חודשים הדריך מפקדי טנקים לעתיד, ואחר כך נשלח לקורס קצינים.

"היה מאתגר בבה"ד 1, והקושי העיקרי שלי היה בכך שלא הכרתי את מקורות העם היהודי ואת ההיסטוריה שלו. היו לי ראיונות עם המפקדים, כי הם רצו להבין מהיכן נובע הקושי. בסופו של דבר סיימתי בהצלחה, ובהשלמה החילית אפילו נבחרתי למצטיין הקורס. מאז אני בגדוד, ואיתו עשיתי תעסוקות בשטחים ועל גבול סוריה וגם עברתי דברים שלא ניתן לספר עליהם. אני סוגר כבר שלוש שנים, חתום על שנה נוספת, ואחר כך אני רוצה לחתום הלאה בצבא וגם להשלים בשנה את הלימודים שעדיין חסרים לי. אני צופה תקופה לא קלה, אבל נתגבר על זה".


ומה אומר לך המושג עצמאות?
"יש לכך משמעות בשבילי גם מהבחינה האישית, נוסף על זו של המדינה. אני באמת מרגיש שיצאתי משעבוד לעצמאות ושאני מגשים לאט־לאט רק את השאיפות של עצמי ולא של סמכות רבנית כלשהי. אני משלם מחיר כבד של ניתוק מההורים ומחברים לשעבר, אבל חש שלם עם החיים שלי עכשיו. את אחותי הצעירה, שגם היא יצאה בשאלה, הבאתי ליפעת והכנסתי ללימודים בבית הספר הקיבוצי החילוני. על כך הוריי לא יכולים לסלוח לי".


ומה בנוגע לרכיבה המקצועית?
"ויתרתי עליה לאחר שהחלטתי להקדיש את השנים הבאות לצבא. כיום אני רוכב להנאתי בלבד. המדינה אולי הפסידה אלוף, אבל הרוויחה קצין מורעל".