עם כל הכבוד לקו האדום, הקו הכי חם בכינרת בימים אלו הוא הוורוד. שובל של צבע עז ששט במהירות על פני המים וחורך להם את הצורה בנחישות אדירה. כי את מי מעניינים כמה סנטימטרים יותר או פחות במפלס האגם הלאומי, כשהחיים נותנים סטירה בבדיקה שגרתית ומטלטלים לך הסירה?

 צילום: מיקי אקרמן

בסופ"ש האחרון (שישי 15.3) התייצבו קבוצת "לביאות ורודות ישראל" להתחרות במרתון הכינרת, תחרות שיט צבעונית של קיאקים, סאפּים וסירות דרקון, ומהנוכחות שלהן, זה בטוח, אי אפשר היה להתעלם שם. מדובר בקבוצת חותרות אמיצה, כולן מתמודדות עם מחלת הסרטן, בשלבים שונים של החלמה, שלא נותנות לאף גוש לעמוד בדרכן, ומתייצבות שלוש פעמים בשבוע בכינרת לחתור בסירות דרקון. והן מכוונות גבוה, מרימות ראש ומשוט לקראת תחרות בין־לאומית בברצלונה בחודש מאי.

את הקבוצה הקימה אורית זיו, אם לשלושה וסבתא לשניים, שאחותה הצעירה טלי חלתה בסרטן ונפטרה לפני כשלוש שנים. זמן קצר אחרי האובדן הקשה הרגישה אורית גוש, והבינה מייד שגם היא הצטרפה לסטטיסטיקה.

בין טיפולי כימותרפיה קשים, הקרנות ומלחמה עיקשת על החיים, כשהיא נאבקת בסרטן אלים, החליטה זיו, שגדלה בנתניה ליד הים והיא סקיפרית ושייטת ותיקה, להקדיש את חייה לנשים שחלו בסרטן השד, השחלות או צוואר הרחם, והקימה לפני כשנה את קבוצת החותרות לזכרה של אחותה. הידיעה על קבוצת החותרות עברה מפה לאוזן - בעברית, בערבית, באמהרית, ברוסית, ובעיקר בשפת הלב נטולת המגזרים - ומאז היא רק צומחת. כיום חברות בה 110 נשים, מגיל 28 ועד 70, מכל רחבי הארץ. הן מגיעות מהצפון ומהדרום פעמיים או שלוש בשבוע, אוספות את עצמן גם בימים הכי קשים, של אחרי הקרנה, כשהגוף חלש ומותש, מיטלטלות ברכבות ובאוטובוסים עד שפת הכינרת, ושם קורה הקסם, אימון אחרי אימון.

בתוך דבוקת הלביאות הנשית, בולטת נוכחותו של גבר אחד. "אני האריה היחיד", צוחק רוביק רם (68) מדגניה ב'. כשפנתה אליו אורית זיו להצטרף כמנהל מקצועי ומאמן ראשי, הוא לא היסס לשנייה, לקח את הניסיון הרב שצבר כמאמן בענף סירות הדרקון בארץ, והביא אותו בהתלהבות גדולה ובהתנדבות מלאה לקבוצה שהחלה להתגבש. "זה תפס תאוצה מטורפת", הוא מספר. "כל שבוע מצטרפות חדשות. נשים עומדות בתור, וקשה לנו לקלוט את כולן".

רוביק רם. "הדבר הכי משמעותי שעשיתי בחיי"

ארבעה ימים בשבוע הוא מעמיד את זמנו לרשות הבנות, כדי לאפשר לכל אחת להגיע מתי שהיא יכולה. "זה הדבר הכי משמעותי שעשיתי בחיי", הוא אומר בנחרצוּת. רם נשוי, אב לארבעה וסב לשבעה. כיום הוא פנסיונר טרי, אחרי קריירה ספורטיבית במיוחד - היה מורה לחינוך גופני וימאות, ואחר כך אימן וניהל במשך יותר משלושים שנה את מועדון כדורסל עמק הירדן.

מן הסתם לא פשוט לעבוד עם מאה נשים.
"אימנתי נערות וילדות הרבה שנים, ולמדתי לעבוד עם בנות. יש לי אינטואיציה. בחודש האחרון, לקראת התחרות, אני חצי פסיכולוג. לפעמים צריך ללכת על קצות האצבעות. בסירה אני שר להן שירים ומספר בדיחות, אבל אני לא מוותר. האימונים קשים. קשה להן וכואב להן, אבל הן לא מוותרות. לחלקן חזרו גרורות, חלקן נמצאות בתהליך טיפול שני. הן מגיעות גם יום אחרי הקרנה, לפעמים חלשות, אבל עם חיוך. החתירה עוזרת להן להשתקם ומשפרת את איכות החיים שלהן בצורה בלתי רגילה. פשוט מדהים".

ממחקרים בעולם עולה שספורט החתירה ספציפית מועיל בייחוד לנשים שחלו בסרטן השד ומעלה את הסיכוי לאי־חזרתה של המחלה. איזו השפעה יש לקבוצה על הבנות?
"יש פה שני תחומים שהם עולם ומלואו. מהצד הבריאותי, הפעילות הגופנית מסייעת בחילוף החומרים שנפגע. היא מחזקת את פלג הגוף העליון, והדבר תורם מאוד לשיקומו. ויש גם עניין חברתי. חלק מהנשים התביישו ולא יצאו חודשים מהבית, וכאן הן עם עוד מאה כמותן - משתפות, מחזקות, מעבירות אינפורמציה. יש להן אפילו קבוצת ווטסאפ בשם לביאות חופרות, כי בקבוצה של לביאות הודעות אסור לקשקש".

מי תומך בכם כלכלית?
"המועצה האזורית עמק הירדן קיבלה אותנו ברוחב לב גדול. פנינו גם למפעלים באזור, ומקווים שיאמצו אותנו, כי העלויות גבוהות מאוד. הציוד המיוחד שאנחנו צריכים - כמו משוטים קלים וחגורות הצלה שמותאמות לנשים אחרי ניתוח - יקר, וכולנו עובדים בהתנדבות לטובת הבנות. העלינו פרויקט הדסטארט לגיוס מימון כדי להגשים את החלום ולהגיע לאליפות באירופה".

ומה בטווח הרחוק?
"להפיץ את הבשורה, שכמה שיותר נשים שחלו יצטרפו לפרויקט המדהים הזה, שנפתח מרכזים נוספים בארץ, ושנגיע לייצג את ישראל בתחרויות ברחבי העולם".

נועה אילן־פרץ (שנייה משמאל). "חתירה להחלמה"

מפגש של אחיות

קיבוצניקית נוספת, שגם היא פעילה ורודה ונמרצת, היא נועה אילן־פרץ (69), חברת דגניה א'. "את כרטיס הכניסה שלי לקבוצת לביאות בוורוד - סרטן השד, קיבלתי ב־2006. בדיקה שגרתית ואחריה מסלול שכל אישה שחלתה מכירה היטב. זיהוי הגוש בממוגרפיה, ביופסיה ושיחה עם הכירורג בחדרו כשהתוצאות מגיעות. המילים וההסברים שלו לא הצליחו לחדור את מחסום הפחד והבהלה. הגילוי המוקדם הציל את חיי וחסך לי טיפול כימותרפי מייסר".

איך התמודדת?
"אני לא אדם של קבוצות תמיכה, ואת ההתמודדות עברתי עם בן זוגי האוהב איתן. באותה תקופה רכבנו על אופני שטח, ובכל בוקר לפני הנסיעה להקרנות יצאנו לרכיבה של 25 קילומטר בשבילי העמק. הרכיבה הזאת השאירה אותי חיונית ועזרה לי להתמודד עם החולשה המלווה את ההקרנות".

היא נשואה בשנית, עיתונאית לשעבר, אם לשלושה וסבתא לארבעה. כיום, כשהיא בפנסיה, הנכדים זוכים להרבה שעות סבתא. אל לביאות בוורוד הצטרפה לפני כחודשיים, כשהעתיקו את פעילותן מהקישון לכינרת.

"חיי בשנים האחרונות היו שקטים למדי, שקטים מדי לטעמי", מספרת אילן־פרץ. "חיפשתי מקום להתנדב בו, ואז הגיעה הפנייה של רוביק שאקים בעמק הירדן קבוצה של לביאות, והכניסה לחיי את הסערה שרציתי.

באותה תקופה חתרתי בסירת דרקון עם קבוצה מעורבת של נשים וגברים, והספורט הזה כבש אותי. היינו מתחילים את החתירה בחושך שלפני הזריחה, בחורף ובקיץ, וחווים אותה במלוא תפארתה כשאנחנו על המים, מתרגשים בכל פעם מחדש".

איך הייתה לך הקליטה בקבוצת הלביאות?
"מייד הרגשתי שייכת, אוהבת ואהובה. זה מפגש של אחיות. המחלה יוצרת קרבה מיידית, שותפות גורל, שותפות לדרך. אנחנו לא צריכות לדבר, כי אנחנו יודעות בדיוק מה כל אחת עברה. כולנו היינו שם. עברנו את תחושת סוף הדרך, סוף החיים והיציאה לדרך החדשה. הדרך שעברנו עשתה אותנו חברות קרובות מאוד, משפחה. אנחנו יהודיות, ערביות, נשים מכל הארץ שהסרטן והחתירה מאחדים בינינו.

"החתירה בסירות הדרקון היא קשה, ורוביק מאמן קשוח שהופך אותנו לקבוצה מקצועית ולא מוותר. ולמרות הקושי, צריך פשוט לבוא ולראות את החיוך של כל אחת מאיתנו כשהאימון מסתיים. כולנו בסירה אחת, חותרות יחד, וכל אחת נותנת את כל מה שהיא יכולה כי היא יודעת שהחתירה הזאת היא הדרך שלה להחלמה. יש בקבוצה נשים שהחתירה הוציאה אותן ממצב קשה, מדיכאון, מימים שלמים של שכיבה במיטה".

יש רגעים מרגשים במיוחד בזמן האימונים?
"יש הרבה. באימון האחרון שלנו, עצר רוביק, שגם שר נפלא, את הסירות שלנו כדי להקדיש לאחת הבנות, שמטפחת כיסתה את הקרחת הבוהקת שלה, שיר אהבה. הסירות נעו על המים כשכולנו מעודדות ומברכות אותה. אלו רגעים מעצימים ומרגשים, והם אלה שמייצגים את מה שקורה בקבוצה המיוחדת הזאת. זאת קבוצת תמיכה שלא מתבכיינת, שעובדת קשה, שלוקחת את החיים שלה למסלול של הובלה ושל חתירה להחלמה. זה ממלא אותי בדמעות של התרגשות בכל פעם שאני מגיעה לאימון. ואני מברכת בליבי בכל יום את אורית זיו על היוזמה המבורכת שלה - הקמת הקבוצה הישראלית".

מה תפקידך בקבוצה?
"לצד האימונים הקבועים, לפעמים אפילו שלושה בשבוע, אני החוליה המחברת בין הקבוצה למחלקת הספורט של המועצה. עסוקה בלוגיסטיקה של הרישום, בקשרים עם מחלקת הספורט ועם דובר המועצה. המועצה מקבלת אותנו ודואגת לנו באופן מושלם".

המשפחה שלה שותפה לדרך החדשה ותומכת מקרוב בחום. איתן פרץ, בן הזוג שלה, ראה את העיניים הנוצצות שלה אחרי כל אימון, והתיישב לכתוב עבור הקבוצה המנון. חנן יובל נרתם להלחין, ואת התוצאה המדויקת אפשר לשמוע בוקעת מגרונן תוך כדי חתירה, וגם ככה סתם במקלחת של אחרי: "על מזח חיינו הבוקר עולה/ לחתור אל הים הפתוח/ והלב מתרחב והנוף מתגלה/ למלא את הנפש בכוח./ לביאות בוורוד בשעות הקשות/ נכה במשוט על המים/ נשוט אל האור לשלווה ולדרור/ למצות את חיינו כפליים. הדרקון של כולנו רושף להבה/ להדליק משואה לנצח./ ונשכח הכאב והכול לטובה, קדימה בנות - לנצח!"

על מה אתן חולמות חוץ מבריאוּת־בריאות־בריאות?
"חשוב לנו לחשוף את הקבוצה שלנו, להגיע לכמה שיותר נשים שנמצאות בסובב כינרת ולהביא אותן אלינו. החתירה היא ספורט נכון ובריא מאוד לנשים המחלימות מסרטן השד. הקבוצה שלנו יודעת ואוהבת לשמוח. המפגשים שלנו עליזים מאוד ונותנים כוח לכולנו להתמודד עם הקושי ועם הכאבים הפיזיים שהשאיר הסרטן בגופנו. אנחנו רוצות להמשיך ולצמוח יחד כחותרות, לצאת לתחרויות ולהתמודד מול אחיותינו הוורודות בעולם".