כשאנשים חולמים בגדול, כנראה שאין (כמעט) דבר שיעצור אותם בדרך. וכשהקיבוץ נרתם אף הוא להגשמת החזון, אז בכלל, השמיים הם הגבול. כך נולד ברביבים הרעיון להקים את "בית לחיים", מקום חם ואוהב לצעירים עם צרכים מיוחדים.

חן כפיר. "הכי טבעי בעינינו שהוא יישאר חלק מהקהילה ברביבים"
אומנם זה לא היה קל, אבל בתום תהליך שנמשך שנתיים, הצביעו חברי רביבים בעד הקמת הבית המיוחד. מי שדחף להקמת המיזם החברתי הם דפנה (49) וניני (53) כפיר, הוריו של חן (19), נער אוטיסט, שרצו לראות אותו ממשיך לגדול ולהתפתח הכי קרוב שרק אפשר - בין שבילי הקיבוץ. עוד שבעה צעירים (אוטיסטים או עם פיגור שכלי בתפקוד בינוני־גבוה) יזכו עם חן לחיבוק אוהב בתוך הקהילה ממש.

מסע מפרך

הכל החל לפני כשני עשורים, כשניני הגיע לביקור אצל חבר ברביבים ושם פגש את דפנה, בת הקיבוץ. לא לקח יותר מדי זמן, והשניים הפכו לזוג. לאחר שמיסדו את הקשר ביקשו להרחיב את המשפחה, וכשהתגלו קשיים לעשות זאת בדרך הטבעית פנו למסלול של אימוץ. באפריל 2000 בישרו להם אנשי עמותה שאליה פנו כי נמצא עבורם תינוק בן חודשיים בבית ילדים באודסה שבאוקראינה. "הראו לנו תמונה של הילד", מספרת דפנה, "העמותה שלחה רופא מהארץ לבדוק אותו, והוא אישר שהילד בריא. כשהוא היה בן ארבעה חודשים נסענו לאודסה. היינו שם שלושה שבועות, ואימצנו אותו בהליך משפטי על פי הפרוטוקול. הוא היה ילד יפה מאוד, בלונדיני עם עיניים כחולות, אבל ראינו שהוא חלש. זה לא היה משהו יוצא דופן. כל הילדים בבית הילדים הזה לא היו במצב בריאותי משופר. כמה חודשים אחרי שחזרנו לארץ, הבחנו שיש לו בעיה".


איך זה התבטא?
"בהתחלה הוא לא הגיב כמו שצריך לפניות אליו, וחשבנו שהוא חירש. הלכנו איתו לטיפולים במכון להתפתחות הילד, וכשהוא היה בן שנה וחודשיים אמרו לנו שהוא אוטיסט".


כשנודע לדפנה ולניני שיש להם ילד אוטיסט, הם לא הבינו את משמעות המושג. נאמר להם שהוא יהיה בתפקוד נמוך, לא יוכל ללכת, לא ידבר ולא יוכל ללמוד. "כיום", אומרת דפנה בגאווה, "חן נמצא בתפקוד גבוה. קורא ספרים, לומד, זוכר חומרים מאנציקלופדיות ומפעיל במיומנות מחשב או טאבלט, כמו שאר בני גילו.


הדברים לא קרו מעצמם. זו תוצאה של מסע ארוך ומפרך. הבנו שחייבים לעשות משהו, ומהר", מספרת דפנה. "לקחנו אותו לקלינאית תקשורת, טיפלנו בו במכון להתפתחות הילד בבאר שבע, ובמקביל עבדנו איתו בשיטות נוספות. כשהוא היה קטן הוא היה בבית הילדים בקיבוץ, ובמשך שנתיים היתה לו מלווה צמודה. כשהוא היה בן שלוש רשמנו אותו לגן תקשורת בבאר שבע, שבו היו שבעה ילדים בעלי רקע דומה.


"בעקבות כל הטיפולים ראינו שהוא מתקדם, ושהוא לא יהיה בתפקוד נמוך כפי שאמרו לנו. ראינו שהוא ילד שמח ומלא מוטיבציה, אף על פי שהוא עשה הכל לאט יותר. כשהוא עלה לכיתה א', בבית ספר לילדים עם צרכים מיוחדים בבאר שבע, הוא כבר ידע לקרוא ספרים, אבל לא ידע לדבר. הוא דיבר בג'סטות ובאמצעות תמונות, והבנו אותו טוב. בהמשך הוא גם למד לדבר".


כשהיה חן בן ארבע, אימצו הוריו עוד ילדה, והפעם מבלארוס. כיום גילי היא תלמידה בכיתה י', ילדה רגילה ומקסימה שתומכת באחיה הבכור. "ההצטרפות שלה למשפחה", מספרת דפנה, "קידמה מאוד את חן".


איך התייחסו אליו הילדים בקיבוץ?
"הילדים בקיבוץ קיבלו אותו יפה", אומרת דפנה, "גם כשהיה בבית ילדים ובגן, וגם לאחר מכן בפעילויות משותפות עם בני גילו".


בסדרה פלפלים צהובים הראו ילד אוטיסט שמתפרץ לפעמים במקומות ציבוריים. זה קרה גם לכם?
"כל ילד הוא אחר. לחן אין התפרצויות. יש לו התנהגות נוחה, אבל יש דברים בסדרה שדומים למה שקורה איתו. הורים לא צריכים להתבייש בילד אוטיסט. אנחנו אף פעם לא התביישנו בו, ולקחנו אותו לכל מקום".


הכי טבעי


כיום חן הוא תלמיד כיתה י"ג בתיכון בבאר שבע לילדים עם צרכים מיוחדים, שבו לומדים עד גיל 21. המחשבה על עתידו של חן אחרי גיל זה טרדה את מנוחתם של דפנה וניני. היה ברור להם שהם, וגם חן, רוצים שהוא יחיה ברביבים, ושצריך להיערך לכך מבחינת מסגרת חברתית ותעסוקתית מתאימה. בשלוש השנים האחרונות הם התייעצו עם אנשי אהדה (ארגון עזרה עצמית שהקימו הורים לבעלי מוגבלויות בתנועה הקיבוצית), וגם ביקרו בבתים לבעלי מוגבלויות בוגרים שהוקמו על ידי הורים במחניים ובחפציבה.


"התחלנו לעסוק בזה ב־2016", מציינת דפנה, "והחלטנו שאנחנו חייבים ללמוד לעומק את הנושא. לפני שנה וחצי פרסם צחי רם, מזכיר רביבים, מודעה שבה כתב שהוא היה רוצה שהקיבוץ יעסוק יותר בפעילות חברתית. לאספה ברביבים, שבה ביקשו מהחברים להגיש הצעות למיזמים חברתיים, הגיעו חמישה אנשים: אני, בעלי, אבא שלי ועוד שני חברים. סיפרנו שם על בתים לאנשים עם מוגבלויות וצרכים מיוחדים שראינו בקיבוצים אחרים, והצענו להקים בית לחיים ברביבים. ההצעה היתה כללית מאוד. סיפרנו כמה היינו רוצים שחן יישאר בבית, ושהכי טבעי בעינינו שהוא יישאר חלק מהקהילה ברביבים".


בעקבות האספה נפגשו בני הזוג עם המזכיר כמה פעמים, וגם הפגישו אותו עם הורים מבית הספר של חן בבאר שבע שמחפשים מסגרת לילדיהם הבוגרים. הם לא קיבלו עליהם את ניהול המיזם החברתי, אלא השאירו את המלאכה לחברת קיבוץ שנבחרה להובלת צוות המיזם.


במשך עשרה חודשים למד הצוות את הנושא. חבריו ביקרו בבתים לחיים שהוקמו בקיבוצים אחרים, וגם נפגשו עם אנשי עמותות שהתמחו בנושא. לאחר עשרה חודשים שבהם התגבשה ההצעה לבית שיקום ברביבים, הציגו אנשי הצוות בחודשיים האחרונים את ההצעה לחברי הקיבוץ.


"ההצעה שאושרה בקלפי היא להקים בית לחיים לשמונה דיירים", אומרת דפנה, "שיהיו בתפקוד בינוני־גבוה ויחיו ברביבים כל חייהם. לדיירים תותאם תעסוקה, והם ישתלבו בחיי הקהילה. הבית ינוהל על ידי חבר קיבוץ, שיועסק במסגרת עמותת גוונים של הקיבוץ העירוני מגוון, עמותה שהתמחתה בגיוס משאבים ובניהול בתים דומים בשדרות ובמערב הנגב. הקיבוץ יקצה את המבנים שבהם יוקם הבית, ולאחר שיפוץ והנגשה ייפתח ויופעל הבית בעוד כשנתיים".


הקיבוץ יקבל תקציב עבור כל דייר שיגור ברביבים, ולא נדרשה ממנו השקעה כספית מלבד הקצאת הבתים. למרות זאת, ההחלטה לא התקבלה ברוב מוחלט של החברים. בהצבעה בקלפי תמכו בהחלטה שני שלישים מהמצביעים מול שליש שהתנגדו.


"ניני ואני היינו מתוחים מאוד לקראת ההצבעה", מספרת דפנה, "כי בחודשיים שהציגו את ההצעה הבנו שיש התנגדות לא קטנה והרבה חששות ופחדים אצל חלק מחברי הקיבוץ. כשהתפרסמו התוצאות נגולה לנו אבן מהלב. זה היה לא פשוט לחשוף את עצמנו בפני החברים, אבל בסך הכל רוב הקיבוץ אהב ותמך. אני חושבת שגם אנחנו וגם הקיבוץ נרוויח מהבית שיקום פה".