הוא מודה בעצמו שבוטני זו מילה מרתיעה. נו, כמה מסעיר כבר יכול להיות מקום שנושא את התואר גן בוטני? שואף לאפס בסולם הריגוש הלאומי. מייד עולה בראש תמונה מבהילה של חוקרים ממושקפים חמורי סבר, ושל ערוגות מלוטשות בדום מתוח. ואם על כרטיס הביקור ששלפת רשום "מנכ"ל הגן הבוטני האוניברסיטאי ירושלים" - זו כבר חתיכת תדמית כבדה מאתגרת לניפוץ.

 תום עמית־פריימן. אני מגיע לאדם דרך הטבע, כי זה הכי טבעי | צילום: אודליה ארושס

לזכותו של תום עמית־פריימן ייאמר שהוא מודע לגמרי לכובד המשקל, אבל מסרב להיכנע לו. אז מה אם הוא חולש על הגן הבוטני הגדול ביותר בישראל, עם מגוון המינים הגדול ביותר במזרח התיכון? די מהר הוא חושף פרטים אישיים מוכמנים שיעידו לטובתו מטעם ההגנה: הוא עדיין אוהב לטפס על עצים; הוא לא מסוגל לשבת במשרד יותר משעתיים רצופות; ויש לו בחצר הבית מקלחת־חוץ אמיתית, כזו שמתקלחים בה תחת כיפת השמיים. הכי לא מעונב שיש. ילד טבע חובב צמרות שבגר והמשיך לטפס לצמרות ניהוליות, ומביא אליהן קול ייחודי, כישורים בולטים ותוצאות בשטח.

הטבע קרא לו

בשלוש השנים האחרונות הוא על קו בחן־ירושלים. יוצא בשעה שש בבוקר מביתו שבקיבוץ, ואחרי שעה וחצי על הכביש הוא חונה בפאתי הגן שבבירה, מדלג למשרדו ונושם אוויר הרים צלול כיין. עמית־פריימן (ככה זה כשמאחדים שמות משפחה), בן 37, נשוי לעדי, והם הורים לנועה בת ה־9 ולאמיר בן ה־6. לפני חמש שנים סיימו לבנות את ביתם בהרחבה של בחן, לאחר תלאות וטלטלות. הקבלן של הפרויקט פשט את הרגל, הקיבוץ גם, ולבסוף - לאחר תקופה לא פשוטה - קיבלה עליה המועצה אחריות וסייעה לסיים את הפרויקט. "כיום המצב החברתי בקיבוץ מצוין. יש הרבה רצון להפוך את המקום לקהילה תומכת ופעילה, ואנחנו ללא כל ספק כבר שם".

הוא גדל במצפה עמוקה ("השלכת הכי יפה בארץ"), אבל קיבוץ תמיד היה עבורו בסיס־אם וחלק ממי שהוא. הסבים מצד אמא הם ממייסדי קיבוץ יפתח, ועדיין חברים בו. סבא היה ממקימי מפעל נטפים וממנהליו, וסבתא אומנית. הוא בילה אצלם שעות רבות בכל שבוע ובכל החופשות. יפתח היה ועדיין קיבוץ שקרוב לליבו. הוא למד בסאסא, וספג חינוך קיבוצי לאורך כל ילדותו. לכן היה זה אך טבעי שיבחר להקים את ביתו בקיבוץ. "כשבחרנו מקום לגור בו, היה ברור שזה יהיה בקיבוץ. השתקענו בבחן כי אהבנו את המיקום הגיאוגרפי במרכז הארץ, על כביש 6".

בבית ההורים הוא ינק טבע, אדמה ועבודת כפיים. "אמא גננית בכל רמ"ח איבריה, וגם את זמנה הפנוי מבלה תמיד בגינה המקסימה שלה במצפה. לדעתי היא אחת הגנניות המוכשרות בעולם. אבא שלי הוא מסגר ונפח ברזל, איש העבודה המסור והקפדן ביותר שהכרתי בחיי. הידיים והראש היו תמיד כלי העבודה של הוריי, ומאז שאני זוכר את עצמי עבודה היתה החלק המשמעותי בחיי משפחתנו; מטיילים ביער עם אבא, אבל על הדרך מעמיסים גזם על הטנדר לטובת הסקה לבית. בימי שישי הייתי צריך לכסח את הדשא, לעזור בפינוי הגזם ולעבוד בגינה. זה התחיל כחובה, ורק אחרי כמה שנים התחלתי להבין את הכיף שבזה. כיום, אם אין לי שלוש שעות ביום שישי לעבוד בגינה - אני מרגיש שכל הסופ"ש שלי השתבש. העובדה שלומדים ליהנות תוך כדי העבודה מובילה אותי עד היום".

יש לו אחות שגרה בעמוקה, ובאופן לא מפתיע הלכה בעקבות אמה וגם היא גננית. שניהם גדלו ביישוב הקטן, שכיום יש בו 50 משפחות, אבל בילדותם היו רק 15. "לא היו גני שעשועים וחוגים כמו שיש לילדים שלי כיום. גן השעשועים שלנו היה היער הגדול שמאחורי הבית; גדלנו בתוך הטבע והיינו חלק ממנו".

ובאופן טבעי המשיך עמית־פריימן להשתעשע ביערות ובאתרים נוספים, וסלל בבטחה את השביל הפרטי שלו. הוא למד לתואר ראשון בפסיכולוגיה. אחר כך הטבע קרא לו, אז הוא בא. הוא התחיל כמדריך טיולים ברשות הטבע והגנים ("זו היתה האהבה הגדולה"), משם לתפקיד רכז הדרכה, התקדם במהירות לניהול אשכול אתרים של שלושה גנים באזור השרון, הפגין יכולות ודילג הלאה - להקים את רשת חניוני הלילה של רשות הטבע והגנים. בין לבין השלים תואר שני.

איך זה שלא הלכת ללמוד חקלאות או אדריכלות נוף?

"כשהתחלתי לעבוד ברשות הטבע והגנים הבנתי שאחד הדברים שיסייעו לי להיות בן אדם ומנהל טוב יותר זה ללמוד לתואר שני בסוציולוגיה, עם התמחות בייעוץ ארגוני, מתוך ידיעה שאני לא רוצה להיות יועץ לארגונים אלא להצליח להבין טוב יותר את התהליכים. תמיד התעניינתי יותר באדם. אני מגיע לאדם דרך הטבע, כי זה הכי טבעי עבורי".

איך קפצת מאוהלים מאובקים ופויקה בשטח לגן מדוגם בלב ירושלים?

"לפני שלוש שנים קיבלתי זימון מוועדת איתור לגן הבוטני. הם חיפשו מישהו צעיר, עם הבנה בטבע ועם רקע של ייעוץ ארגוני, ומצאו אותי. שם הצטלבו דרכינו".

קודמו בתפקיד המנכ"ל היה אורן בן־יוסף, חבר קיבוץ צובה. "חבר טוב עד היום, ועדיין פעיל כחבר בוועד המנהל של הגן ועוזר להמשיך לקחת אותו למקומות חברתיים ואנושיים יותר". ובכלל, לדבריו הגן עבר תחת לא מעט ידיים קיבוציות שהובילו אותו לאורך השנים.

"המטרה שלי היתה לקחת את הגן, עם כל הניסיון שלי כאיש טבע, ולהפוך אותו למקום שנגיש לקהל הרחב. שתהיה כאן תחושה של כיף. אני רוצה שאנשים לא יירתעו מהשם גן בוטני".

איש שטח שמקורקע למשרד זה כמו להכניס אריה לכלוב, לא?

"אני דואג שזה לא יקרה. אני מגיע מוקדם ומנצל את השקט לעשות סיבוב לבד עם עצמי. אני לא יושב במשרד יותר משעתיים רצוף. וגם מצאתי פתרון: אני דואג לפזר את הפגישות שלי בגן בכל מיני אזורים, וזה מאלץ את מי שנפגש איתי, וגם אותי, להסתובב בגן".

פנינה בלב העיר

הגן הבוטני בגבעת רם הוא פנינת טבע של 120 דונם בלב העיר השוקקת. הגן משמש מרכז חינוכי ומחקרי הפועל לשימור הטבע וערכיו, ומכיל אוסף אדיר של צמחים מכל העולם. הגן משמש בנשימה אחת כמוקד לבילוי, לתיירות ולאירועי תרבות, וגם כמרכז לחינוך, להדרכה ולמחקר. חלקות הגן מדמות את נופי הצומח באזורים גאוגרפיים שונים, והמראה - ביום וגם בלילה - שובה לב, מחליף צבעים וריחות, ומתחדש לאורך כל השנה.

לצד כל זה, מושם דגש חזק ביותר על תחום נוסף - החיבור הקהילתי. בגן משתמשים בעולם הצמחים לטובת החברה, וצומחים שם דברים מופלאים: תוכניות חברתיות וקהילתיות, קבוצות גינון טיפולי, שיקום תעסוקתי, פעילויות לגיל השלישי ועוד. פעילויות אלו מאוגדות תחת מטריית ההאב הסביבתי של הגן הבוטני. "המוטו המוביל שלנו הוא שצמחים מגדלים אנשים טובים יותר", אומר עמית־פריימן, וקשה שלא לשמוע בקול שלו את הלבלוב, את הירוק החזק, ואת המקום הטוב שממנו הוא פועל ואליו הוא מכוון.

הגן הבוטני האוניברסיטאי בירושלים. להבין את החשיבות שבמקומות כאלו שמשמרים את עתידנו

"כשהגעתי לכאן, אחד הדברים שהפתיעו אותי היה שירושלים מתנהלת כמו קיבוץ גדול. זו אחת הערים הכי קהילתיות בארץ. יש הרבה שיתופי פעולה ומפגשים של אחרי העבודה. יש בעיר תקשורת שהזכירה לי איך קיבוץ אמור לעבוד. יש כאן יותר מ־100 עמותות וקבוצות שעובדות סביב נושאי קיימוּת ואיכות הסביבה.

"גיליתי את ירושלים לפני שלוש שנים והתאהבתי בה. משהו במגוון ובקושי בעיר הזו מושך אותי כל פעם מחדש. היא אוספת אליה המון אנשים שחשוב להם לאן הולכת המדינה שלנו, הרבה צעירים בעמדות מפתח שרוצים לתת ולהשפיע על העתיד של ילדינו, ובוחרים לעשות זאת מירושלים.

"אנחנו רואים ומבינים שרוב העולם הולך כיום להתיישבות בתוך ערים, ולכן חשוב לשמר את הנוף הירוק בתוך העיר עצמה. אנחנו רוצים לראות פה בגן את העגלולים הגדולים כמו בקיבוץ; שהירוק יהיה מנת חלקם של כל התושבים, לא רק של אנשי הקיבוצים והמושבים.

"אנחנו יוצאים החוצה לגני הילדים ברחבי העיר, ודואגים שבכל אחד מהם תהיה גינה קטנה, שגם ילדים בעיר ילמדו איך גדלה עגבנייה ויוכלו ליהנות מדברים שילדים בקיבוץ נהנים מהם כמשהו שהוא ברור מאליו. תוכנית 'גינות מקיימות' בגני ילדים היא תוכנית חינוכית שבמסגרתה הוקמו כ־200 גינות מקיימות בחצרות גני ילדים ובתי ספר במגזר הממלכתי, במגזר החרדי ובמגזר הערבי.

"בראש שלי נמצאת כל הזמן המחשבה איך הופכים את הגן למקום של מפגש קהילתי, איך אתה לוקח עיר מסובכת כמו ירושלים ומעניק לתושבים שלה את הערכים שלמדנו בקיבוץ - של להיות סתם בטבע, של שיתוף, של להוריד נעליים ולרוץ יחפים. כילד אהבתי מאוד לרוץ ולטפס על עצים ביפתח. לילדים בעיר אין את זה, ואנחנו מאפשרים להם את החוויה הזאת.

"1,200 ילדים מגיעים פעם בשבוע לשיעורי חקלאות, לשתול, לקטוף, ולחזור עם קילו מלפפונים הביתה. הקמנו מחלקה שכל תפקידה לטפל בקשישים ולהגיע אליהם הביתה. הקמנו קהילה של ידידי הגן הבוטני, ולאחרונה גם הוקמו קהילות לדוברי ערבית ולדוברי אנגלית.

"יש לנו קבוצות של מתנדבים שעוברים הכשרה בגינון ויוצאים מפה למיזמים של התנדבות ברחבי העיר. הם מפיצים את ערך ההתנדבות, וגם חושפים את פעילות הגן. שיראו ויכירו שיש אפשרויות להתנדבות גם מעבר לחלוקת מזון לנזקקים או התנדבות בבית חולים.

"האביטוס - ההאב לקיימות עירונית בגן הבוטני - היא מחלקה המפעילה תוכניות חינוך ושיקום, וכוללת רשת מקצועית של אנשי מקצוע בתחום הסביבה והקיימות. היא מהווה פלטפורמה לשיתופי פעולה, ואחד התחומים המשמעותיים שבהם עוסקת המחלקה הוא חקלאות עירונית.

"כחלק ממגמה, יוקם מתחם ייעודי שאליו יוכלו להגיע סטרטאפים בראשית דרכם, להדגים, להציג ולבחון את הרעיונות שלהם וללמוד מאחרים באותו מרחב - שיטות קירור, השקיה, מיזוג, מִחזור, חשמל סולרי וכולי. משקיעים פוטנציאליים יוכלו להגיע לראות את הרעיון בפעולה. יש כאן את כל היתרונות של האב. המקום יהיה בנוי כמו רחוב ממכולות ממוחזרות. אנחנו כרגע בשלב הגיוס, ואני מקווה שב־2020 נתחיל בהקמה ונצא לדרך".

להפיג את הבדידות

בגן הבוטני השכילו מזמן למנף את הידע והיכולות של ותיקי העיר, והם מהווים רשת מתנדבים משמעותית ביותר. אחת ההתנדבויות המרגשות ביותר של קהילת הגן היא העבודה עם קבוצת ניצולי השואה. שתי הקבוצות נפגשות לפעילות משותפת הכוללת למידה ושתילת גינות מרפסת לניצולי השואה שאינם יכולים להצטרף לפעילות חוץ. המטרה היא להעניק לאוכלוסיית הגיל השלישי אפשרות למעורבות קהילתית על ידי רכישת ידע מקצועי בתחום הגינון ויצירת קשרים אישיים עם ניצולים עריריים. החיבור לגידול צמחים מעודד פעילות ומצליח להפיג את הבדידות של אוכלוסיית הקשישים בכלל ושל ניצולי השואה בפרט. "הכי מרגש את הקשישים ניצולי השואה שמגיעים אליהם ויושבים איתם. חשוב לנו לשתול להם בבתים עציצים פורחים, שהבתים שלהם לא יהיו אפורים ועצובים".

בגן פועלות בהצלחה מספר קבוצות של שיקום תעסוקתי וטיפול באמצעות גינון: קבוצה של נכי צה"ל פוסט־טראומטיים מתמידה כבר 19 שנה. פעילותם ההתנדבותית מתרכזת במשתלה, והקשרים ההדוקים והאמיצים שנוצרו ביניהם לאורך השנים מהווים דבק חזק ומשמעותי. האווירה במקום עושה את שלה ומקנה רוגע נפשי.

תוכנית נוספת מיועדת להכשרה של אוטיסטים מעמותת אלו"ט. חברי הקבוצה מגיעים לגן, ורוכשים כישורים לחיים וכישורי גינון להשתלבות בתעסוקה.

איזה מראה הכי מרגש אותך בגן?

"לראות אותו מלא. תקופות ארוכות הוא היה ריק ממבקרים. שמנו דגש חזק על הפעילויות ועל הנראוּת. חיבור בין תוכן טוב לחוויה טובה בחיק הטבע הביא אותנו להצלחות גדולות. נפלא לראות בכל יום 3,000 איש שהחליטו שהיום הם קמים ובאים לגן הבוטני, בתוך המציאות הלא פשוטה ולא נורמלית שלנו בארץ, ולהבין שהם בחרו בנורמלי - ואין משהו נורמלי יותר מהמקום הזה".

מה אתה הכי אוהב בעשייה?

"בעיקר את החופש ליצור. העובדה שנותנים לי לעסוק באהבה שלי לטבע ולנסות להעביר אותה הלאה - מרגשת בכל פעם מחדש".

מה חשוב לך להעביר לילדים שלך?

"הילדים שלי הם חלק בלתי נפרד מכל מקום שעבדתי בו. אני מרגיש שאם אני אצליח לבנות מקום שהילדים שלי ייהנו ממנו - אז כולם ייהנו ממנו. בכל שנה אני בונה אירוע גדול. בשנה שעברה בנינו את אירוע 'פליימוביל בגן הבוטני', שהיה המוצלח ביותר עד כה והביא לגן יותר מ־100 אלף מבקרים בחודש וחצי. אני חושב שאחת הסיבות שהצלחנו כל כך באירוע, היתה שהוא נבנה בצורה נכונה ומתאימה לילדים שלי.

חשוב לי שהילדים שלי יגדלו בבית ירוק, שיגדלו להתנדב ולתת ולשמור על הטבע. חשוב לי שהם יגדלו עם הרבה ביטחון עצמי והרבה אהבה. חשוב לי שיראו שגם אבא וגם אמא עובדים, ועובדים קשה, ושזו הדרך להצליח".

אבא ואמא של נועה ואמיר אכן עובדים קשה. בבית הפרטי החלוקה ברורה באופן טבעי, וברור מי אחראי על מה. עדי, אדריכלית במקצועה, חולשת על הפנים, והיא עיצבה להם בית עוצר נשימה ביופיו. כשנגמר האוויר בא למות מקנאה, אבל מתגברים. או מתחברים לדפרילטור. הבית יושב במיקום מנצח בקצה ההרחבה בבחן, מול נוף פתוח לשדות. תום מן הסתם אחראי על החוץ, והחינוך של אמא מחבר אותו לטורייה בהתלהבות. הוא מנפק משם ירקות טריים לסלט של ארוחת הערב, וגם תותים, לימונים, תפוזים, מנגו ואשכולית.

הם מהמשפחות האלו שבכל שבת בשש בבוקר כבר ארוזים על כביש 6 בדרך לטיול. בשמונה הם כבר עמוק במסלול, עם תרמיל על הגב ושקט מופתי מסביב. כשהם יוצאים חזרה הם מחרישים בקושי חיוך קטן מול השיירות של עם ישראל על טפו ועל צידניותיו שתקועים בפקקים בכניסה לאתר.

חלומות לעתיד?

"הייתי רוצה להפוך את הגן הבוטני לשער לעולם המפעים של הצמחים, הקיימות והקהילה. הייתי רוצה שהקהל בישראל יתחיל לבקר בגנים בוטניים ויבין את החשיבות שבמקומות כאלו שמשמרים את עתידנו".

שווה גם לקיבוצניקים שבעי ירוק לעלות לירושלים לביקור?

"ברור! אני ממליץ לכולם. הגן הבוטני משתנה כל הזמן. החורף ייחודי בו, וכמובן פריחות האביב בעוד כחודשיים יהיו מרהיבות כבכל שנה".