מור אסאל. "מי שמכיר אותי אפילו טיפה - עולה מייד על זה שאני קיבוצניקית לשעבר" (צילום: תמי כהן)

בשקט־בשקט, בזמן שפתחתן עוד כפתור בג'ינס בין חג ראשון לשני, לקינוח שלישי וחמישי, נסקה למרומי הרשת קבוצת פייסבוק חדשה המיועדת לקיבוצניקיות לשעבר וגם בהווה.

תחת השם החמוד והמתחכם: "אפשר להוציא את הבחורה מהקיבוץ" (שממשיך בראש בלי מילים, כי ברור שאי אפשר להוציא את הקיבוץ מהבחורה), מתנהלים כמעט בכל שעות היממה דיונים נשיים מרתקים, מעוררי מחשבה נוגעים ומשעשעים.

יש שם הכול מהכול, ועם מכנה משותף ברור - הקיבוץ. הוא האשם המיידי, אבל באותה נשימה הוא העולם המופלא. תלוי את מי שואלים ועל מה. מאות חברות כבר נענו להזמנה, הציצו, התלהבו ונשארו לחלוק תובנות, יציאות חזקות, רגישויות ורגשות.

הנושאים שעולים - ממש כמו התקנונים בקיבוץ - הם אין־סופיים. ושם, במרחב הקבוצתי המוגן - מתוך עיקרון - אין "לא נעים". הינה לקט מקרי: "מי עברה מהקיבוץ שלה לקיבוץ של בעלה וחוטאת בהשוואות אין־סופיות? זה עובר בשלב מסוים?" "אילו משפטים מסרסים שמעתן כילדות ומלווים אתכן עד היום?" "להעסיק עוזרת ולתת לה הוראות מביך גם אתכן"? ואפילו שרשור קורע על (השם ישמור) "הפדיחות שקרו בהלוויות קיבוציות". אגב, שיהיה ברור, 'מבצע סבתא' המיתולוגי יוצא חיוור מול התקריות ההזויות שניפקו לאורך השנים בתי הקברות המוצלים.

מאחורי הקבוצה ההולכת ותופחת, עומדת בצניעות ועדיין די בשוק מההצלחה, מור אסאל (50), בת כברי שעזבה לפני שנים רבות. הכול התחיל מפוסט קצר שכתבה: "15 הסימנים לכך שאת קיבוצניקית לשעבר". ברגע שלחצה על הכפתור הכחול קיבלה הרשימה חיים שיתופיים משלה והתקבלה לחברות בהתלהבות ברחבי הרשת.

מה הושיב אותך לכתוב פתאום פוסט כזה?
"כבר שנתיים שאני עסוקה בהתבוננות בקיבוץ של פעם, בעקבות רומן שאני כותבת על התקופה ההיא. אבל לפני שבוע נערך בכברי כנס מחזורים לרגל חג השבעים לקיבוץ. כשהסתכלתי מסביב, על האנשים המבוגרים שנהיינו, יכולתי לראות פתאום כל כך הרבה קווים מקבילים, כל כך הרבה מאפיינים משותפים. זה הדהים אותי. למחרת העליתי את הפוסט. לא תיארתי לעצמי שבתוך שעה הוא יהיה ויראלי, עם מאות שיתופים ואלפי תגובות".

אז הבנת שיש פה משהו, ולמחרת פתחת את קבוצת הפייסבוק.
"בדיוק. מהתגובות הבנתי שיש איזה צורך לפתוח ולעבד את העבר שהוא לא רק שלי. רציתי לדבר על הדברים האלה עם נשים נוספות שחוו ילדות ונעורים כמו שלי. הגדרתי את הקבוצה כמקום שבו אנחנו יכולות לבחון את עצמנו, לראות מה לקחנו מילדותנו המשותפת ומה השארנו מאחור, והזמנתי קיבוצניקיות בעבר ובהווה להצטרף. היום, שבוע אחרי, כבר יש בה 700 חברות, והדיונים בה תכופים, מרגשים ואינטליגנטיים".

עולים שם נושאים מעניינים?
"ראשית, גילינו שחלק גדול מאוד מהחברות בקבוצה באות מהתחום הטיפולי. זה הפתיע ולא הפתיע אותי. באיזשהו אופן כולנו באו לתקן. שלא במפתיע, בימים הראשונים עסקו הדיונים בעיקר בלינה המשותפת, הפצע המשותף של הדור שלנו. אבל מאז זה מתפרשׂ לכל כך הרבה נושאים אחרים. מרגשת אותי הנכונות לחשוף את הכאב, וגם להתבונן בעבר בחמלה, בהבנה, באהבה. הכי ריגש אותי כשמישהי כתבה שזו קבוצה תרפויטית".

מתי עזבת את כברי?
"עזבתי אחרי האוניברסיטה. התאהבתי בירושלים ובחיי העיר, ואחר כך התאהבתי בדרור, שהפך לבעלי. כיום הוא מוכר בכברי יותר ממני, בזכות 21 שנות חינוך בבית הספר בקיבוץ. אני חושבת שהיה לי צורך להוכיח את עצמי מחוץ לקיבוץ, בְּמקום שבו אני לא רק 'הבת של' או 'הנכדה של'. כשנולד לנו הילד הראשון חזרנו לצפון. אומנם לא חזרתי לכברי, אבל אני גרה רבע שעה משם, והבנים שלי למדו שם. אמא שלי עדיין בקיבוץ".

איפה את כיום?
"במצפה הילה, יישוב קהילתי שהוא קצת כמו קיבוץ, מינוס המינוסים: יש בו קהילה פעילה וחמה, הרבה פתיחות ומעט תקנונים. שלושת ילדיי - יונתן (21), אביטל (19) ויואב (16) - גדלו בסביבה דומה לקיבוץ של פעם, עם הרבה טבע, חברת ילדים קטנה וקבועה וידיעה שאם אתה נופל מהאופניים - איזשהו מבוגר יבוא ויטפל בך. מתברר שבית אמיתי בשבילי חייב לכלול קהילה, שבט".

שבט ומקלדת. כי ברור שהכתיבה היא חלק ממך. 

"הייתי עיתונאית ב'לאשה' כ־15 שנה, בעיקר בתחומי הורות וזוגיות. חיברתי שני ספרי הורות ('מלידה עד גיל שנה' עם ענת בר לב־אפרתי, ו'מה עושים עכשיו' עם פרופ' עמוס רולידר). לפני כמה שנים הלכתי ללמוד במכון אדלר לתעודת 'מומחה הורות ומשפחה'. כיום אני מדריכה ומרצה להורים ולצוותים, ומטפלת בקליניקה אצלי במצפה".

גרה רבע שעה מכברי. "אני חושבת שהיה לי צורך להוכיח את עצמי מחוץ לקיבוץ, בְּמקום שבו אני לא רק 'הבת של' או 'הנכדה של'" (צילום: לילי רוזין זהר)

מזהים עלייך שאת קיבוצניקית לשעבר?
"מי שלא מכיר אותי - לא מזהה ואפילו מופתע. אני אוהבת מאוד ללבוש 'בגדי ערב' דווקא בבוקר, ולדפוק הופעות בבית הקפה השכונתי. אבל מי שמכיר אותי אפילו טיפה - עולה על זה מייד. משהו בשילוב בין החריצות לבין ה'לא נעים לי' שעדיין לא לגמרי נגמלתי ממנו, לבין החנוניות".

את האמת, יש לך עדיין ציפה ישנה עם מספר?
"לגמרי. מלבן ורוד עם המספר 1".

חתיכת מחויבות לגדול עם המספר הזה.
"כן, הא? ועוד בקיבוץ. מחויבויות סותרות".

אז מה, הקיבוצניקיות הולכות לכבוש את הרשת? יש איזו שאיפה לעשות משהו עם האחווה הנשית הזו?
"מבחינתי מספיק לגמרי שנוצרה קבוצה איכותית ונעימה להפליא, כזו שאפשר להרגיש בה בבית".

15 סימנים לכך שאת קיבוצניקית לשעבר (הפוסט הוויראלי של מור אסאל):

1. יש לך בבית לפחות ציפה ישנה אחת עם מספר של המכבסה.

ציפה עם מספר. זה הדבר

2. בסוף כל אירוע את קמה לחסל. בלי לחשוב על זה אפילו.

3. "מתנדבים" מבחינתך זאת מילה סקסית. לא בגלל היום. בגלל פעם.

4. את מכירה את כל השירים בהגדה, כולל אלה שקיימים רק בהגדה הקיבוצית.

5. את מנהלת יחסים מורכבים עם שנת הצהריים שלך.

6. עישנת פעם נובלס. ועוד כמה דברים.

7. בחיים לא יתפסו אותך נדחפת בתור לאוכל, או לירידה מהאוטובוס. את תחכי שכולם ילכו, ורק אז.

8. אין מצב שתרשי לבת שלך להזמין ליום הולדת רק חלק מהכיתה.

9. את מנהלת יחסים מורכבים עם חדר האוכל בקיבוץ שממנו באת.

חדר האוכל. יחסים מורכבים (צילום: משה מילנר, לע"מ)

10. מילים כמו "קטיף" או "חג המשק" עושות לך צמרמורת של זיכרון. מילים כמו "תקנון" או "ועדה" עושות לך צמרמורת. נקודה.

11. את יודעת הכול על אבוקדו / הדרים / פלחה / חליבה - תלוי בקיבוץ שלך ובשיבוץ שלך.

12. את לא מפחדת מעבודה קשה ומללכלך את הידיים. להפך, זה גורם לך תחושת סיפוק קמאית.

לא מפחדת מעבודה קשה. ותנו ללכלך את הידיים בבקשה (צילום ארכיון: דוד דדה עינב)

13. "לא נעים לי" ו"מה יגידו" עובדים אצלך שעות נוספות (או עבדו, עד שעשית על זה עבודה).

14. כשאת משכיבה את הילדים שלך לישון, את לא מבינה איך הרדימה אותך "שומרת לילה".

לינה משותפת. כשאת אמא את לא מבינה (צילום: דוד (דדה) עינב)

15. גם אם חיית את רוב חייך בחוץ, משהו מהתמימות ההיא נשאר בך.