כבר לפני עשרים שנה, כשהיתה בטיול של אחרי הצבא לאפריקה, ידעה רינת צפניה־שוורץ, כיום מקיבוץ נען, שהיא רוצה להגיע לקהילת אבאיודאיה (בני יהודה), קהילה אפריקאית במעבה הג'ונגל באוגנדה, שקיבלה עליה את דת משה. בטיול ההוא היא לא ידעה איך להגיע אליה. לאחרונה, בתום שני עשורים של ציפייה, היא זכתה לסגור מעגל.

"יהדות מופלאה מתוך בחירה". צפניה-שוורץ באפריקה, צילום: שרון בית הלחמי

בחנוכה יצאה צפניה־שוורץ לאוגנדה עם עשרה בני נוער משוהם, שבהם היא משמשת רבה רפורמית, לביקור בקהילה היהודית המאוד לא שגרתית הזאת. גם ימים אחרי ששבה ארצה, היא עדיין נלהבת מהחוויה, כמי שמצאה אוצר במעבה היער.

"זה מרגש מאוד לראות איך במקום ללא מרכז יהודי גדול מתקיימת יהדות מופלאה, בייחוד כשמדובר ביהדות מתוך בחירה", היא אומרת.

"אלה אנשים שבחרו לכרוך את גורלם בגורל העם היהודי, וזה לא מובן מאליו. הם מוקפים בנוצרים, במוסלמים ובכתות כאלו ואחרות, ומתעקשים להקפיד על מנהגי היהדות. זה פשוט מראה סוריאליסטי".

קבלת שבת בלוגנדית

אבאיודאיה הוא השם הכולל לקהילה היהודית באוגנדה, המורכבת כיום מחמש קבוצות החיות בצפון־מזרח המדינה.

הקהילה נוסדה לפני כמאה שנה, כאשר שליט מקומי בשם סמיי קאקונגולו, שהמיר את דתו לנצרות במחשבה שהמעשה יוביל לכך שהבריטים יאפשרו לו לשלוט בשטחים שכבש, החליט לאמץ גם את התנ"ך לצד הברית החדשה.

על פי גרסה אחת, קאקונגולו בחר בדת היהודית במחאה על כך שהבריטים לא אפשרו לו למלוך. על פי גרסה אחרת, בבחירה בין הברית הישנה לברית החדשה, הוא נטש בהדרגה את הברית החדשה והתמקד בישנה. את מנהגי היהדות הוא למד מסוחר יהודי בשם יוסף.

בשנות השיא מנתה הקהילה היהודית כ־3,000 איש, אך בימיו של אידי אמין היא נרדפה והצטמצמה. כיום אנשיה נהנים מחופש דתי, ומספרם נאמד ב־2,000 איש.

מדינת ישראל גילתה את בני האבאיודאיה בתחילת שנות השישים, והשגריר אריה עודד הגיע לבקרם. לימים אימצה את הקהילה התנועה הקונסרבטיבית בארצות הברית ובישראל, והן היא והן התנועה הרפורמית מכירות בהם כיהודים.

ראש הקהילה כיום, הרב גרשום סיזומו, נשלח על ידי התנועה הקונסרבטיבית לישראל ולארצות הברית ללימודי יהדות, והוא משמש רב, מוהל, מנהיג וחבר בפרלמנט האוגנדי.

"זה פשוט קסם", אומרת צפניה־שוורץ. "אתה מגיע למקום נידח ומגלה בו עולם יהודי שלם. הגענו לשם ביום שישי כדי לעשות איתם את השבת. ברגע שירדנו מהאוטובוס, נדהמנו לשמוע את המקומיים מברכים אותנו לשלום בעברית. העברית שלהם אומנם לא משובחת, אבל בכל זאת הם יודעים את השפה.

"הם קוראים בתורה, ויודעים את כל התפילות בעברית. יש שם חינוך יהודי מסודר. השמות שלהם הם תנ"כיים: רחל, דבורה, מרים, שמשון. יש שם שחיטה כשרה, ויש להם מטבח כשר. הדבר היחיד ששונה בינם לבינינו הוא שהם לא נקברים בבית קברות, אלא על פי המסורת האפריקאית - בחלקת האדמה של המשפחה".

כשנשאלו בני הקהילה לקראת הביקור מה היו רוצים שתביא להם המשלחת מישראל, הם ביקשו חנוכיות, נרות חנוכה ויין כשר. חברי המשלחת הגיעו מצוידים בחנוכיות רבות, והדליקו איתם נרות של חנוכה.

"עשינו איתם קבלת שבת מרגשת מאוד", מספרת צפניה־שוורץ, "הם שרו את כל המזמורים שאנחנו מכירים, אבל בטון אפריקאי. הם לפעמים קוראים את התפילות בשלוש שפות: עברית, אנגלית ולוגנדית (השפה המקומית).

"אנשים אצלנו יצאו בדמעות מרוב התרגשות ושמחה. זה היה מעניין מאוד. מאחר שהתנועה הקונסרבטיבית לקחה את הקהילה הזאת תחת חסותה, כל טקסי היהדות הם שוויוניים. גברים ונשים יושבים בתפילה ביחד, ונשים עולות לתורה. גם לי, כרבה רפורמית, היה המפגש איתם מרתק".

בלי נעליים, בלי ארוחות

רינת (40), במקור ירושלמית, עברה לנען בעקבות נישואיה ללירון שוורץ, בן הקיבוץ, והם הורים לאריאל (6.5). היא עובדת בעיקר עם הקהילות הרפורמיות בשוהם ובחבל מודיעין, אך גם פעילה בקיבוץ בטקסי שנת בר מצווה ובאירועי חג.

לקראת חג החנוכה החליטה לצאת עם בני נוער מכיתות י'-י"א (17-15) מהקהילות הרפורמיות שבהן היא עובדת, למסע התנדבותי משמעותי באוגנדה, מסע שיהיה בו מסר חינוכי וערכי.

"הרעיון היה לשלב שלוש קהילות", היא מציינת, "לקחת את קהילת הנוער היהודי מישראל, לחבר אליה קהילה יהודית נוספת מחו"ל, וביחד לעבוד עם קהילה באוגנדה. עשרה בני הנוער מהקהילה הרפורמית בשוהם חברו לחמישה בני נוער מהקהילה הרפורמית בית עמנואל שבדרום אפריקה, ויצרנו קבוצה של 15 חברים שיצאו יחד למסע באוגנדה".

"אין הבדל בין ילדים". המשלחת באפריקה, צילום: שרון בית הלחמי

לפני היציאה למסע, שתכליתו לעבוד בהתנדבות עם ילדים אפריקאים באוגנדה, עברו הנערים בישראל הכשרה ובה למדו להכיר את החיים באפריקה. הם דנו בזהות יהודית, במוטיבציה להתנדב, במשמעות של ההתנדבות האוניברסלית מול האמירה עניי עירך קודמים, וביכולת לפעול בגישה שוויונית ולא פטרונית.

ההחלטה היתה לא להמציא את הגלגל מחדש, אלא לחבור למיזם Project Ten של הסוכנות היהודית הפועל באוגנדה, ושבמסגרתו מתנדבים צעירים ישראליים בוגרי צבא במשך שלושה חודשים לעבודה עם בני המקום ועם ילדיהם.

בני הנוער הצטרפו לעבודה עם ילדים באזור אנטבה, וכיוון שהילדים המקומיים נמצאו בחופשת חג המולד ומסגרות החינוך שם לא פעלו, הם ערכו להם, עם המתנדבים הקבועים, מעין קייטנה. בבוקר הם פעלו עם ילדים בבית יתומים, ואחר הצהריים עם ילדים מהשכונה שבה נמצא מרכז ההתנדבות הישראלי הפועל במקום בכל ימות השנה.

"ימי ההתנדבות היו אינטנסיביים מאוד", מציינת צפניה־שוורץ. "הנערים עבדו מהבוקר ועד שעות אחר הצהריים. הם הכינו עוד בארץ פעילויות ותוכניות, ועד מהרה גילו שכל מה שהם הכינו לא רלוונטי, ושצריך לזרום עם מה שקורה בשטח.

"מהר מאוד נוצרה כימיה בין כולם. הם עשו פעילויות על חיות, על ארצות, שרו שירים ושיחקו משחקים. מהר מאוד ראיתי שזה לא משנה מה מכינים ומאיפה כל אחד מגיע, כי ילדים בכל מקום אוהבים לשחק, לרקוד ולשיר. כולם נהנו בכל מפגש ביניהם".

את יכולה לתאר רגע מסוים שבו את רואה את החיבור הזה?

"הדוגמה שאולי מתארת הכי טוב את המצב הטבעי שנוצר, היא כשאחד הנערים שלנו שמע קולות של ילדים מאחוריו ואמר שלרגע הוא חשב שזה הקול של אחותו הקטנה או של אחיו. נוצרה תחושה שאין הבדל בין ילדים".

בכל זאת, קיים הבדל בין החיים בישראל לחיים באפריקה.

"כמובן. היו בהתחלה רגעים של הלם. ראינו ילדים מוזנחים מאוד, בלי נעליים, בבגדים קרועים, בלי ארוחות מסודרות. ידענו שהדברים האלה לא פשוטים, אבל כשהסתכלנו קצת מעבר למראה החיצוני ולתנאי החיים, ראינו את הילד עצמו.

"הילדים האלו לא מרגישים שחסר להם הרבה, והם פשוט נהנים מהחום ומהמגע שהם מקבלים מהמתנדבים, ושהם קיבלו מבני הנוער שלנו. מובן שהמציאות שם מורכבת וקשה. הילדים באוגנדה זוכים לחינוך לא רע, אבל האבטלה שם גדולה ואין להם עבודה.

"השומר במרכז שבו היינו היה בעל תואר אקדמי, ונאלץ לעבוד כשומר כדי לפרנס את משפחתו. לא נכנסנו עם בני הנוער לבעיות הפוליטיות של אוגנדה, כי מטרת המסע היתה חינוכית וערכית".

עכשיו, לאחר שחזרו לשוהם האמידה ולקיבוץ נען המבוסס, מעכלים צפניה־שוורץ והנערים את הנס הפרטי שעברו בחנוכה, ומעלים את התובנות מהמסע בהתייחס לחייהם בישראל.

"הנערים האלו לא ראו עוני כזה בחייהם", היא אומרת, "והם למדו להתייחס לחיים בישראל בפרופורציה הנכונה. עם זאת, הם מעלים את השאלה מה הם יכולים לעשות בחצר הקרובה שלנו, לא רק בחצר הרחוקה מאיתנו. מה האחריות שלנו על החברה הישראלית, ומה האחריות שלנו על העולם כולו.

"הנערים האלו ראו כמה יכולת יש לה ם לתת, והרעיון הוא שהם ימשיכו לתרום גם בעתיד, בארץ ומחוצה לה. העשייה החברתית והמעורבות הם הבסיס שלנו. לשם אני רוצה לקחת את הקהילה שלי בשוהם, וזה גם חלק מהחיים שלי בקיבוץ נען".

הפרויקט יצא לפועל הודות לתנועה הרפורמית הישראלית והסוכנות היהודית, ובתמיכת המועצה המקומית שוהם, המחלקה לקשרי חוץ.