עוד ידובר בו רבות, באירוע סוף השבוע שחוו אנשי בית קמה - טיול קיבוץ לחאן השיירות. כ־270 נפש, מתינוקות בעגלתם ועד צעירים ברוחם, ישנו באוהלים (ולא ברחו כשירד גשם), ערכו קבלת שבת תחת כיפת השמיים המטפטפים, שרו מסביב למדורה כמו באותם ימים רחוקים בתנועת הנוער, וטיילו בנופי הנגב. ההגעה למקום היתה, כמנהג ימינו, במכוניות פרטיות, וכל משפחה שילמה לחאן באופן פרטי. בשאר ההוצאות, כולל ארוחת ערב על האש וארוחת הבוקר למחרת, נשאה הקהילה. הארגון, ההדרכה וכל עסקי האלקטרוניקה וההגברה נעשו על ידי אנשי בית קמה בהתנדבות מלאה.

ישנו באוהלים ושרו מסביב למדורה. מתינוקות בעגלתם ועד צעירים ברוחם. צילום: שאול צ'רנוברודה

אבל כדי להבין מה באמת קרה כאן, ומה בחוויה הזו ריגש עד דמעות, צריך להתחיל משמו של האירוע כפי שהופיע בכל הפרסומים - "טיול קיבוץ". בית קמה? קיבוץ? ב־2019 בית קמה הוא צירוף של קיבוץ ויישוב קהילתי, שבו מתגוררות יותר מאלף נפשות. חברי הקיבוץ וילדיהם (פחות מ־200 נפש) הם מיעוט כאן. כל השאר הם משתכנים בהרחבה ושוכרי דירות. אין להם זכות הצבעה בשיחת הקיבוץ ובקלפי, ואין הם זכאים לבחור את מזכ"ל התנועה הקיבוצית. אז מי השתתף בטיול הקיבוץ? מי ארגן, הדריך, שר, ניגן, סחב שולחנות וכיסאות, צלה המבורגר על האש וחתך ירקות? ברור שכולם! בבית קמה אין כיום מי שיבין בכלל את השאלה הזאת.

טיול קיבוץ. רצון אמיתי לשותפות. צילום: אריק שגב

כדי שתבינו איך הגענו למקום הזה, נצטרך לקחת אתכם ל־1998, או אולי אפילו אלפי שנים לאחור, לאגדות חז"ל על עוף החול שנשרף וקם לתחייה. ב־1998 נראה התסריט של סגירת שערי הקיבוץ ופינוי המעטים שנשארו בו למקומות אחרים, כמו בסרטו של יונתן פז "אסקימוסים בגליל", תחזית ריאלית לחלוטין. כרטיסי האשראי נאספו מהחברים; כסף מזומן ניתן היה לקבל בהקצבה בקופה שנפתחה פעמיים בשבוע, וגם זה בתנאי שהספקתם להגיע לפני שהוא נגמר; לקיבוץ מונה ועד ממונה. ואז, דקה לפני הפירוק הסופי, הגיע השינוי.

לא, לא השינוי שאתם מכירים מקיבוצים אחרים. עד לרגע זה אין בבית קמה החלטה על שינוי אורחות חיים, אבל הפעם האחרונה שבה קיבלו מישהו לחברות בקיבוץ השיתופי היתה לפני 15 שנים. ב־1998 אישר בית המשפט לבית קמה הסדר נושים והקפאת הליכים, בתנאי שבתוך שנה וחצי יעלה בידי הקיבוץ לשווק 135 נחלות לשכונת הרחבה קהילתית. בשנת 2007 נכנסה המשפחה הראשונה לביתה בשכונת ההרחבה. המשתכנים בהרחבה לא התקבלו לחברות בקיבוץ, אלא באגודה קהילתית חדשה, אבל ב־2010 התחדשה קבלת חברים לקיבוץ. המדובר בבני קיבוץ שבנו בו את ביתם במעמד של חברים בעצמאות כלכלית. בדצמבר 2015 נכנסה המשפחה הראשונה לביתה החדש בשכונת הבנים, וכיום גרות בה 22 משפחות. בימים אלה אנחנו בעיצומה של תנופת קליטה חדשה.

בקושי זוכרים מי קיבוץ, מי הרחבה ומי שוכר. קהילה שמחה. צילום ענבל דפנה

כל חכמי התנועה הקיבוצית יגידו לכם שהדבר הגרוע ביותר בקיבוץ הוא ריבוי סטטוסים. בבית קמה לא שמעו על בעיה כזו. נסו לשאול אחד ממאות הילדים בקיבוץ מה הסטטוס שלו. לא קיבוץ? אולי, אבל כשלא היתה לנו בריכת שחייה, החליטו ה"קפיטליסטים" מההרחבה שהקהילה תממן מינוי קבוצתי לכל אוכלוסיית בית קמה בקיבוץ סמוך. כיום יש בבית קמה בריכת שחייה, והכניסה חופשית לכולם. ידידה שלי מאחד הקיבוצים, בת קיבוץ וכבר סבתא בעצמה, לוקחת את הנכדים לבריכה ומתחייבת שהיא רק שומרת עליהם ולא נכנסת למים, כדי שלא תצטרך לשלם. סטודנטית שלי, מקיבוץ אחר, שסבא וסבתא שלה הקימו את הקיבוץ, מוותרת על הבריכה בקיבוץ בימי הקיץ הלוהטים, כי דמי הכניסה לבריכה הם מעבר למה שסטודנטית יכולה להרשות לעצמה. בקיבוצים ההם אין ריבוי סטטוסים. כולם שם בחברות מלאה.

אולי תקפצו הקיץ לבריכה של בית קמה? אוטוטו פותחים. עדיף שתגיעו ביום חמישי בערב ל"חמישי על המים". כל הקיבוץ, סליחה, כל הקהילה שם. ארוחת ערב בשרית או צמחונית, כולל בירה, במחירי העלות של המצרכים במרכולית. אל תטעו, זו לא "יזמות". צוות המתנדבים הגדול עורך, מבשל, מטגן, מגיש ומחסל ללא שכר. הם נהנים מזה. לפני שנה החלו אירועי שנת ה־70 - שירת המונים, פואטרי סלאם, שוקיבוץ, "מסעודה" - ארוחת ערב בהשתתפות מאות סועדים ללא חיוב - המשפחות הביאו מהבית עוף, בשר, פסטות וסלטים ושמו על השולחן המשותף.

בריכת השחייה. הכניסה חופשית לכולם. צילום: עמוס בן אסולי

האירוע המרכזי נקבע ליום העצמאות. בלי אומן חיצוני ובלי במאי מבחוץ - הכל על טהרת הכוחות המקומיים. יש קיבוצים שבהם נסגרים מוסדות הציבור בזה אחר זה. מרפאה? אזורית. ספרייה? אזורית. כלבו? בבעלות חיצונית. חדר אוכל? נסגר מזמן. בבית קמה כל זה עדיין קיים, כולל מערכת חינוך מגיל אפס ועד גיל גיוס. אגב, לבני הנוער בבית קמה עדיין קוראים "מוסדניקים".

איך זה קרה דווקא בבית קמה, הקיבוץ שבמשך שנים כל הקיבוצים השכנים לעגו לו והתלוצצו שיש לו "מגע מידאס הפוך"? למה בקיבוצים אחרים קוראים להרחבה "החרבה" ואצלנו בקושי זוכרים מי "קיבוץ", מי "הרחבה" ומי "שוכר"?

האירוע המרכזי ביום העצמאות. על טהרת הכוחות המקומיים. צילום: אפי קויפמן

יש שיגידו מזל. "למזלכם, נפלתם על הרכב אנושי טוב של ההרחבה". אולי, אבל כשקיבוץ מפרק את הגדר ומקים במקומה גדר שתקיף גם את ההרחבה, בזמן שקיבוצים אחרים משאירים שדה בין הקיבוץ וההרחבה, ועוד מתווכחים אם לפתוח שער בגדר הפונה להרחבה, זה לא מזל. זה רצון אמיתי לשותפות. ויש עוד משהו בדי־אן־איי של בית קמה, ששרד בכל השינויים: גם בימים הקשים ביותר לא קיפלו כאן שלושה דגלים: העזרה ההדדית, התרבות והחינוך.

והוותיקים? תודה ששאלתם. הוותיקים בבית קמה חיים ביישוב תוסס וצעיר. לרובם יש בנים ונכדים בבית קמה. הקיבוץ דואג לכל צרכיהם בתחום הבריאות והסיעוד, כולל הסעות, קלנועיות ומטפלים אישיים סביב השעון. יש להם הרצאות ופעילויות בקיבוץ ובמועצה האזורית. במוזיאון המוקם בימים אלו בבית קמה יוכלו ילדים ומבוגרים ללמוד על פועלם בהקמת הקיבוץ, כי בבית קמה נותנים כבוד לעבר וצופים פני עתיד.