בימים הלוהטים של סוף אוגוסט, אפילו בקיבוצים - ממלכתן הבלתי מעורערת של מערכות החינוך הפתוחות כל השנה - נסגרים שערי הגנים, וחצרות הגרוטאות נכנסות להדממה לטובת התארגנות לשנת הלימודים הקרובה. המוני הורים מיוזעים מתוזזים בין הכנת פנקייקים לשיט קייקים, משחילים בין קניית ציוד לימודי והדפסת חולצות בית ספר גם איזה מייל בהול שחייב להגיע ממש עכשיו לבוס.

אימהות ואבות טריים, וטריים פחות, מחכים לאחד בספטמבר - לפתיחת הגנים ובתי הספר - רק כדי להפקיד בידי אנשי המקצוע את העוללים, שיטפלו בהם יפה, ואם אפשר שגם ילמדו אותם משהו, כי למי נשאר כוח לריב איתם על זמן מסך.

אבל מתברר שיש גם הורים שחושבים אחרת. אצלם אין חופש גדול שטורף הכול, אלא רצף יום־יומי עם ילדיהם, והם מיישמים שגרת חינוך שאינה כוללת שיחות הורים.

נפגשנו עם ארבע משפחות שבחרו ב"הום סקולינג", אחרי שהבינו שאת החינוך הטוב ביותר לילדם - הטיפול, ההשכלה, החוויה וההעשרה - הם רוצים לתת בעצמם.

איך זה עובד, מה הקשיים שבדרך ושאלת השאלות - למה?! חפרנו ושמענו דברים מעוררי השראה על תפיסת חינוך, על זמן משפחה ועל למידה. הצצה לביתם של אלו שלא בחרו בַּשביל המסומן והמוכר, אלא הולכים עם הלב, עם האמת שלהם ובעיקר עם ילדיהם אל שנה חדשה בחינוך ביתי.

משפחת דרור-כהן. אין "צריך", הרעיון הוא לשמור על הרצון

משפחת דרור־כהן, קיבוץ שער העמקים

אמא ענבל, מטפלת אלטרנטיבית, עוסקת בגוף־נפש. אבא אילן, צלם, יוצר סרטים, מנהל ארכיון הקיבוץ. הילדות: אור אהבה בת 6; טוהר בת 3. שתיהן בבית מהלידה.

מי בבית?
"חולקים יחד".

איך זה התחיל? 

"אני זוכרת את הרגע שהבת הבכורה נולדה, ואחרי חצי שנה אני מקבלת טלפון - מתי אני מכניסה את התינוקת למערכת הגיל הרך. ישבתי על השטיח והתחלתי לבכות. הייתי כמו חיה, כמו לביאה שמישהו רוצה לקחת לה את הגורה. זה היה בלתי נתפס: אני בריאה בגופי ובנפשי, למה שאתן למישהי אחרת לגדל את הילדה שלי במקום לגדל אותה בעצמי?! לא חשבתי על זה לפני שנהייתי אמא. בעצמי עבדתי במוסדות חינוך, ולא חשבתי שהילדה שלי תתחנך במסגרת אחרת. התחלתי לשאול שאלות, לקרוא. הבנתי שאני רוצה לגדל את הילדה שלי. הכול היה חדש מאוד".

איך זה עובד?
"יש ריתמוס קבוע. יש חוגים, ופעם בשבוע לומדים ערבית עם עוד כמה משפחות שהצטרפו. מצד שני, הרעיון הוא אן־סקולינג. אני לא מלמדת. הרצון מגיע מהילדה. היא מביאה חלון לימוד, אני מזהה ונותנת מענה. המקום שלי כהורה הוא לטפטף כמו מים לסלע. אתן דוגמה. הלכנו לבריכה ושכחתי מצופים. אמרתי שזו הזדמנות נהדרת ללמוד לשחות, אבל הילדה לא מוכנה. נהייתה סצנה. חשבתי, על מה אני מתעקשת? באותו שבוע היא הכניסה את הראש לתוך המים. כשאני שחררתי - הרצון ללמידה הגיע ממנה. אין אצלנו 'צריך'. היא ילדה סקרנית מאוד, והיא מכתיבה את הקצב. אני חושפת אותה לנושאים שונים, אבל אין הכרח. הרעיון הוא לשמור על הרצון, על התשוקה.
"שתי הבנות שלנו חברותיות מאוד ואוהבות אנשים. הקהילה מספקת מרחב למפגשים, וגם אני יוזמת".

מה הקושי?
"זה יכול להיות אינטנסיבי. לפעמים יש צורך לקחת נשימה, ולא תמיד זה מתאפשר. בתחילת הדרך הייתה לי תחושה גדולה של לבד. הייתי זקוקה לחברה מעבר לחברתה של ילדה בת שנה וחצי. התחברתי למישהי מטבעון, איגדנו הורים נוספים, ויצרנו קבוצה תומכת. יש מפגשים וההורים תומכים זה בזה. יצרנו קהילה".

איך הקיבוץ קיבל את זה?
"בהתחלה הרגשתי שמועבר אליי מסר שמשהו איתי לא בסדר, שאני לא משחררת ולא נותנת חופש לילדה. כיום אני מרגישה הערכה; אומרים לי כל הכבוד".

מה הלאה?
"אנחנו לא מחזיקים אידיאולוגיה, וכל שנה בודקים מה טוב לנו ומה טוב לילדות. הן גדלות, והדברים משתנים ודינמיים. הרצון לגדל אותן בבית קיים. אני רוצה להיות נוכחת בשבילן - בצעד הראשון, בחיוך, לנחם אותן כשהן בוכות, להיות עבורן. אין אופציה אחרת מבחינתי.
"לפני כיתה א' הייתה חשיבה נוספת, שאילת שאלות, התבוננות על הבנות, על התא המשפחתי. זה עובד מצוין. זו התפתחות אישית ורוחנית. הילדים הם מורה נהדר, והם מעמידים מראה שמחייבת להתבונן בה, למצוא את המקום לעוד נשימה, לעוד כוחות. זה קורס מזורז בעבודה פנימית".

מילה למתלבטים:
"לא הרבה הורים מודעים לכך שהאופציה הזו קיימת. הרצון מוביל למעשה. המסר שלי הוא שיש אופציות נוספות לחינוך. יש הרבה שבילים לים".

משפחת צוקרמן-קורן. "הסטרס בחיים של כולנו ירד"

משפחת צוקרמן־קורן, קבוצת שילר

אמא קרן, מנחה התנהגותית, אמא לי, מגדלת את הילדים. זוגיות בפרק ב' לשתיהן.
הילדים: קרן אמא לליאל בן 15.5, לרוני אלי בת 12 ולסתיו בת 8.5; לי אמא לנורית בת 10.5 ולעתר בת 6.

מי בבית?   

"חולקות יחד".

איך זה התחיל?
קרן: "אני רציתי חינוך ביתי מאז שליאל היה ברחם. היה לי ברור שהוא יהיה בבית ושאנחנו הולכים דרך יחד. זה לא קרה. הוא היה איתי עד גיל 3 ואז נכנס לגן בלחצים של הסביבה. כשפגשתי את לי, היא עפה איתי על הרעיון. אמרנו שהחינוך הביתי הוא החלום ושנגשים אותו. שנה וחצי אחרי שהכרנו, הפכנו למשפחה ויצאנו לחינוך הביתי. ישבנו עם עצמנו והתחבטנו - בואי נתכונן, בואי נתארגן. אבל כשסתיו עלתה לכיתה א', הרגשתי שהחלום לחינוך ביתי נגוז. הרגשתי שמשהו נשבר בי. היא הייתה בכיתה א' שלושה חודשים, ואז שאלתי אותה, 'את רוצה להיות בבית'? היא וגם האחים שלה אמרו מייד כן. למחרת אמרנו שלום, נפרדנו יפה ובזה זה נגמר. הוצאתי אותם והעולם לא התמוטט".

לי: "השנה הראשונה הייתה קשה מאוד לשתינו. יצאנו לחינוך ביתי באמצע השנה; הייתה בדידות גדולה והרבה ניסוי וטעייה בקשר ללימודים. ניסינו הרבה אפשרויות עד שמצאנו את הפורמט שמתאים לנו. עם הזמן מצאנו קהילה של משפחות נוספות בסביבה שמחנכות את הילדים בחינוך ביתי. זו קהילה מחבקת ותומכת. תחושה שיש גב. לילדים יש במשך השבוע שעות שבהן הם נפגשים עם ילדי הקהילה האחרים, בוחרים את החוגים שבהם הם משתתפים, חלקם בתשלום וחלקם חוגים שמעבירים ההורים האחרים. יש מפגש שבועי של הקהילה, קבוצות שונות שלומדות יחד באחד הבתים - הורים וילדים.

הקושי הגדול?
"הארוחות. כל היום מכינים פה אוכל, והיום סובב סביב המטבח. קנינו מדיח לא מזמן וחיינו השתנו".

איך זה עובד?
"הילדים לומדים את כל המקצועות. יש תרגולים ברוח החינוך המונטסורי, יש תרגול שנלקח מתוך אתרי אינטרנט ויש חוברות עבודה. כל ילד לומד לפי קצב ההתקדמות שלו. חשוב לנו שיהיה להם מספיק ידע וכוח, גם כעת וגם בעתיד. בשעות הבוקר יש זמן למידה קבוע. הילדים בוחרים בעצמם את המקצוע שבו הם רוצים לתרגל; יש התקדמות ויש משוב עצמי על הלמידה. הלימוד הוא חווייתי ולא בבועה של בית הספר. אנחנו מרגישות שמאז שהילדים חזרו ללמוד בבית הם קיבלו הרבה יותר ביטחון מול העולם ומול החברה. מאז שהם בבית ירד הסטרס בחיים של כולנו, והדובדבן שבקצפת - אין צורך להשלים פערים בסוף היום. כל היום עומד לרשותנו לדבר על דברים. שלוש פעמים ביום אנחנו יושבים יחד כל המשפחה ומדברים על הכול".

מילה למתלבטים:
"אנחנו מזמינות את מי שמתלבט אלינו לכוס קפה בבית עם הילדים".

ינאי ועלמא דוידסקו. "בנינו תוכנית לימודים שיש בה חזון"

משפחת דוידסקו, קיבוץ צאלים

אמא מירב, מטפלת ברפואה סינית, בעלת קליניקה בקיבוץ ומורה ליוגה. אבא ינאי, בעל מלאכה, עובד במיכון תעשייתי, בונה בברזל ובעץ.
ילדים: עלמא בת 7.5 ולמדה השנה בבית; מעין בן 5 ומתחנך בגן בקיבוץ.

מי בבית?
"שנינו עצמאים. הסבתות מלמדות יום, ינאי יום ואמא מירב בשאר השבוע. ויש עוד מתנדבים".

איך זה התחיל?
"בגיל הרך התחנכו שני הילדים בגני הקיבוץ. כשעלמא עלתה לכיתה א' החלטנו על חינוך ביתי. אני תופסת את הגיל של כיתות א'-ב' כגיל שבו התפיסה של הילד עדיין חווייתית מאוד ועולם הדמיון שלו משמעותי. ראינו שבבית יש לזה יותר מקום. הרגשנו שההתנהלות בבית הספר מתאימה פחות, והקמנו מרחב בבית".

איך זה עובד?
"בנינו תוכנית לימודים שיש בה חזון. הפרויקט נחלק בין בני המשפחה, ויש עוד מורים לכאורה שהתנדבו להעביר נושאים, כמו למשל חבר קיבוץ שעובד איתה בגינה הקהילתית או דודה שמלמדת אנגלית. לאורך השבוע יש חלוקה קבועה, ובתוך היום יש יותר דינמיות. אם עלמא התעניינה בנושא - הלכנו עם זה. כל נסיעה משפחתית הייתה מקור ללמידה; נסענו לרמת הגולן - השתתפנו במסיק והגענו לבית בד לראות איך הזיתים שמסקנו הופכים לשמן. היינו בסיני - למדנו על הדגה בים סוף. לחוויות המשפחתיות יש ערך מוסף של למידה. הייתה התגייסות משפחתית לנושא גם מהפן הכלכלי".

הקושי הגדול?
"הנושא החברתי, ובכך יש לקיבוץ יתרון. יש מסגרת למידה ביתית עד הצהריים, ואז עלמא מצטרפת לחינוך הבלתי פורמלי. כך גם היא חלק מקבוצה, ויש לה אינטראקציות חברתיות".

עלמא. "זה זמן למשפחה, לחברות, לאינטראקציה"

איך הקיבוץ קיבל את זה?
"מצד אחד נתפסנו כעוף מוזר, ומצד שני היו אמירות של 'הלוואי עליי' - הן מהורים והן מילדים. יש כמיהה לדבר הזה. בעיניי זה מזכיר את החינוך הקיבוצי של פעם, ילדים שמסתובבים על השבילים ולומדים בספונטניות מהסביבה. כיום יש הפרדה בין בית ספר לבין הקיבוץ, וזה יוצר דיסוננס. ההום סקולינג השתלב טוב עם החיים בקיבוץ. אני רואה את זה גם על רקע הרוחות המתחדשות בקיבוצים. זה גם מדבר את השינוי בתוך מרחב שיתופי, תפיסה שונה של משפחתיות".

מה הלאה?
"אנחנו עושים שינוי משפחתי ועוברים לחוות בודדים, לכן היה לנו ברור שנמצא לילדים מסגרות חינוך שתואמות את השקפת עולמנו. הילדים יתחנכו במצפה רמון - עלמא בבית ספר דמוקרטי ומעיין בגן יער".

מילה למתלבטים:
"זו בחירה משפחתית, הרפתקה משפחתית. אני חווה הרבה רגעי קסם שלא הייתי חווה אילו הייתה הילדה בבית ספר. רובנו מולידים ילדים ולא מגדלים אותם. זה זמן למשפחה, לחברות, לאינטראקציה. אני מרגישה שלמדתי יותר מהילדה שלי - על עצמי ועל האימהות שלי - למידה משמעותית ורבת מישורים. אני שמחה מאוד שכך בחרנו".

"מוקמים בקיבוצים שונים בתי ספר אלטרנטיביים שרוצים להחזיר את החינוך הקיבוצי - ערכים, קהילה סביבה - ואני רואה בהום סקולינג שלוחה של הדבר הזה ומקווה שיתרחב. זו עשייה פרטית שמביאה שינוי רחב ומעוררת אדוות של השפעה, אדוות של השראה שיביאו לשינוי".

משפחת פיסצקי. "אפילו בגן הכי טוב - אין כמו אבא ואמא"

משפחת פיסצקי, מעלה החמישה

אמא הגר, מדריכת שחייה ושחייה לתינוקות, אבא תומר שחקן ומאמן כדורסל. ילדים: יובל אוטוטו בן 6; אמיר בן 4.8; זוהר בת 3.5. שלושת הילדים מתחנכים בחינוך ביתי.

מי בבית?
"שנינו בעבודות גמישות ומתחלקים בינינו, וארבעה בקרים אנחנו יחד - כל המשפחה. זו פריבילגיה גדולה וכיפית".

איך זה התחיל?
"היינו סייע וסייעת בגנים, והכרנו בגן ילדים. שנינו אנשי חינוך. תכננו שהילדים יהיו בחינוך ביתי עד גיל שלוש. כשיובל היה בן שלוש הוא התחיל ללכת לגן, והייתה נסיגה בהתנהגות שלו. ידענו שזה עניין של זמן ושל הסתגלות, אבל אז הגיעה חופשת סוכות. הוא היה איתנו בבית, וההתנהגות נעלמה. הבנו שזה מה שאנחנו רוצים - שיובל יחזור להתחנך בבית. קבענו פגישה עם הגננת, והיא נתנה לנו את ברכתה. היא אמרה שהילד מפותח, חברותי, ושמה שאנחנו עושים - אנחנו עושים נכון. שנינו עבדנו בגנים מדהימים, ועדיין אנחנו חושבים שילד בגן לא מקבל מספיק חום ואהבה. אפילו בגן הכי טוב - אין כמו אבא ואמא".

איך זה עובד?
"אין שעה חשבון ושעה עברית. הסקרנות והרצון ללמידה נובעים מהילד. זה היופי. יש לנו בסלון מפה של העולם, ולאחרונה יובל מתעניין בגיאוגרפיה, בערים ובהרים. אמיר כמעט בן חמש ומבקש בכל יום לעשות חוברות - מספרים, אותיות. קל וכיף ללמוד כשהרצון נובע ממך.
"אנחנו הולכים הרבה למוזיאון או לגן החיות ולומדים שם. גם הסוּפר הוא מקום ללמידה, על מחירים ומספרים. הילדים מסתובבים בקיבוץ, שואלים את האנשים שאלות ולומדים על העבודה שלהם. ההורים צריכים להיות בעשייה כל הזמן. העניין החברתי חשוב, וההורים צריכים ליזום את מה שהגן מספק באופן ספונטני - מפגשים, יציאה, חשיפה.

תומר ויובל. אין שעה חשבון ושעה עברית

"יש גם רגעים קשים שבהם אנחנו שואלים את עצמנו אם אנחנו עושים את הדבר הנכון. הרגעים האלה הם מעטים לעומת הרגעים הטובים שהילדים מתפתחים. עשינו ילדים כדי לגדל ולחנך אותם. זה בא מרצון ומאהבה, והלכנו למסע הזה בעיניים פקוחות".

איך הקיבוץ קיבל את זה?
"בהתחלה היה קשה מאוד לקבל את זה, והיו הרבה שאלות - גם למשפחה של תומר, שהוא בן הקיבוץ. עם השנים כבר יש תגובות אחרות. כולם מכירים את הילדים, הם חברותיים, ומפרגנים לנו".

מה הלאה?
"מתקדמים משנה לשנה. התכנון הוא לטווח הארוך. אם הילד יבקש ללכת לבית ספר אז יכול להיות שנחפש אחד שמתאים לו".

מילה למתלבטים:
"החששות שלי היו מהנושא החברתי. נכנסתי לפורומים שונים ומצאתי קהילה גדולה. הבנתי שאפשר, שיש עוד כמונו שעושים את זה. יש לי מקום לדבר, להתייעץ, להביע תסכול. אנשים ששותפים לאותן התלבטויות. מי שמתלבט - חפשו את הקהילות ותיעזרו בהן כדי להגיע להחלטה שמתאימה לכם".