לו רק היו קירותיו של הצריף יכולים לפטפט על כל הפרטים הקטנים (והכי מעניינים) של חיי הראשונים, אלה שנחרו בו בין חליבות, רקמו בו אהבות, והקימו את הקיבוץ שבעמק האלה.

הצריף, ששרד את כל התלאות וראה איך נולד קיבוץ ואיך הוא מתחיל ללכת, נבנה לפני יותר משבעים שנה בנתיב הל"ה. תחילה שימש כחדר מנוחה לרפתנים (עוד בטרם עלו חלוצי היישוב לנקודת הקבע), לאחר מכן זכה להיות המועדון של גרעיני הנח"ל הראשונים, ומאז המשיך לככב בזהויות משתנות – כסנדלרייה של סבא ברוך, כמחסן נעליים, כמספרה, כחדר קוסמטיקה וכל מה שמצאו חברי הקיבוץ לנכון. אחר-כך עמד מיותם בשיממונו, ממנו נגאל לפני כשנתיים. והנה, ממש לפני כשבועיים, זכה לכבוד הראוי והפך ל"'מיני מוזיאון" שאוצר בתוכו פריטים וחלקי ריהוט מהקיבוץ הישן, בנוסף לגלריה שמציגה צילומים מההיסטוריה של נתיבל'ה, פרי יצירתו של צלם החצר המיתולוגי חגי אייזנברג.

בפתח הצריף המחודש. השותפים לפרויקט עם חגי אייזנברג (במרכז)

המאבק על שימורו של '"צריף ראשונים" כפיסה של נוסטלגיה לרגל שבעים שנות הקיבוץ לא היה פשוט כלל וכלל. קבוצה של נשים אמיצות ונחושות – ביניהן איל טרגן, אסנת שאלתיאלי ורוחל'ה ויזל – סירבו להשלים עם מגמת הממסד הקיבוצי להפוך את הצריף למתחם משרדים ופעלו במשך עשר שנים לטובת שיפוצו והכשרתו כמקום המציג תערוכת קבע נוסטלגית, בשיתוף פעולה עם הרשות לשימור אתרים והמועצה האזורית מטה יהודה. אל השלוש הצטרפו מאוחר יותר רונית אשר, בעלת חנות יד שנייה בקיבוץ, סיגל שיבובסקי והסופרת-ציירת צאלה יפה, שבעבר הלא-רחוק כיהנה כמנכ"לית של מכללת סמינר הקיבוצים.

"הקיבוץ בראשיתו שכן בכפר הפלסטיני הגדול בית-נטיף, שתושביו נטשוהו במאורעות 48'", מספרת צאלה יפה. "חברי הקיבוץ בנו כמה צריפים על הגבעה שמיועדת הייתה להיות נקודת קבע. אבי, אברמל'ה ליטמן, סיפר לי בזמנו שהרפת עברה לנקודה החדשה והבחורים היו צריכים לחלוב את הפרות פעמיים ביום. הם היו עולים לגבעה בשעות הערב, חולבים, ונשארים ללון בצריף בבגדיהם המסריחים. רק את המגפיים היו חולצים. עם שחר היו משכימים לחליבת בוקר ואחריה היו שבים לבית-נטיף והולכים לישון בכפר.

אחרי העלייה לנקודת הקבע הפכו את הצריף למועדון עבור גרעין 'האלה', שהיה גרעין א' של הקיבוץ, ועם הזמן בילו בו גרעיני נח"ל נוספים. עדנה מן, אחת מבנות הגרעין הראשון, סיפרה איך ישבה במועדון וראתה דרך החלון בחור צעיר עם תרמיל על כתפו מחפש את גרעין א', כי מינו אותו להיות סמל התרבות החדש. היה זה עמוס עוז.

"במסגרת התחקיר על הצריף, שדומים לו נשרפו לפני עשרות שנים ובמקומם נבנתה 'שכונת נח"ל', ניסינו להבין אם הוא שימש גם למגורים בנוסף להיותו מקום להתכנסויות ומחסן. ותיקי הקיבוץ טענו שלא".

ומה עבר עליו בהמשך הדרך, אחרי שגרעיני הנח"ל עברו למקום אחר?
"סבא ברוך הבלתי-נשכח, סנדלר ואושיה מקומית, הפך אותו לסנדלרייה. החברה עדנה מור, זו מהסיפור על עמוס עוז, החליפה אותו כסנדלרית. בין לבין היו שם מחסן, מספרה, ושירותים שונים של הקיבוץ. לאורך שנים היה נטוש ועזוב למרות מיקומו במרכז הקיבוץ. הבית שלי ושל אישי עתי נבנה על חורבות צריף שנהרס לפני כעשרים שנה. ליד ביתנו קיים הצריף השני שנשאר מאותה תקופה הרואית, והוא משמש כמחסן של הגן הבוטני הייחודי שמטפח עתי כל השנים".

יפה נכנסה לתמונה בפרויקט הצריף רק בחודשיים האחרונים, אבל הנשים "המייסדות" מטפלות בהליכי שיפוצו ובתכניו זה עשר שנים, מאז ציין הקיבוץ שישים שנה להיווסדו. הן הוציאו לאור חוברת יפה של הצהרת כוונות והדמיות, אך במשך שבע שנים לא זז כלום.

לפני כשלוש שנים יצרו קשר עם המועצה לשימור אתרים ועם גופי המועצה השונים, ורק אז התקבל רעיון השימור והושגו הכספים לטובת הפרויקט.

"השיפוץ הושלם בסוף 2018", ממשיכה יפה. "פריט אחר פריט נאספו בשקידה וגם חנות היד השנייה נרתמה לעניין. לפני כחודשיים התחלנו לעצב את התצוגה ותוך כדי כך עלה הרעיון להציג גם תערוכה מצילומיו של חגי אייזנברג. חלק מהתמונות נתלו על הקירות החיצוניים וחלקן בתוך הצריף. נציג אותן לאורך מספר חודשים, ואולי כמה מהן יישארו כאן באורח קבע. המקום מרשים מאוד וכבר יש התעניינות מצד אנשים מחוץ לקיבוץ לבוא לביקור".

תערוכת הצילומים. בתוף הצריף וגם על הקירות החיצוניים

נראה שהצריף חובר אל אטרקציות נוספות שהופכות את נתיב הל"ה למקום מסקרן.
"נכון מאוד. נמצאת כאן להקת המחול 'ורטיגו' שעושה דברים יפים מאוד, ויש גם מפעל בוטיק לייצור טחינה בשם 'טחינא', חנות יד שנייה, סטודיו לקרמיקה שנקרא 'אדמה', ועוד. יחד עם הצריף מזומנת כאן למבקרים חוויה ייחודית. בשנת השבעים יש במה להתגאות".