הפעם האחרונה שבה הטריחו את עצמן אירֶן ומירי דהן (33) למצעד הגאווה הצבעוני והמיוזע היתה לפני חמש שנים. אבל ביום שישי השבוע הן מתכוונות לעשות את הדרך מביתן שבקיבוץ גשר הזיו לעיר הגדולה תל אביב, והפעם לראשונה הן יצעדו ברחובותיה מלֻוות בשני הזאטוטים המשותפים - הראל (4) ועמית (3).

את אהבתן זו לזו הן מְתחזקות כבר שמונה שנים, ובגשר הזיו הן גרות כשנתיים. בתחילת הדרך התקשו ההורים של שתיהן לעכל את הזוגיות המתהווה, אבל הזמן עשה את שלו, והנכדים עשו את שלהם, וכעת מְאמצים שני זוגות ההורים את השתיים אל ליבם, ואין ספק שהרבה בזכות הנכדים הכובשים.

אירן ומירי (משמאל) עם הראל ועמית. "גשר הזיו זה גן עדן לילדים". צילום: לימור נג'ר

הסיפור הזוגי של אירֶן ומירי רצוף חיבורים מפתיעים. יש שיקראו לזה סימנים. הן הכירו כמאבטחות במחסום טאבה באילת, אבל האהבה ניצתה בשלב מאוחר יותר. הן נולדו באותה שנה, הן נושאות מלידה אותו שם משפחה (דהן), והופתעו לגלות שלכל אחת מהן יש בן דוד הומו בשם רועי. ארבע שנים לאחר שנהיו לזוג ילדה מירי את הראל באמצעות תרומת זרע מארצות הברית, ושנה לאחר מכן ילדה אירֶן את עמית מזרעו של אותו תורם. הראל ועמית נולדו בהפרש של שנה באותו יום בדיוק, ואם לא די בכך - גם סבהּ של אירֶן חוגג באותו תאריך את יום הולדתו.

לגשר הזיו - קיבוץ "גיי פרנדלי" בעבר וגם בהווה - הגיעו השתיים לפני כשנתיים בעקבות חיפוש אחר גני ילדים לשני הבנים. הן התגוררו אז באילת, הרחק מהגליל המערבי, והגיעו לביקור אצל הוריה של מירי, אילתים בעברם, שעזבו את העיר הדרומית ועברו להתגורר שנים קודם לכן במושב הגלילי שפר. תחילה בדקו הצמד דהן את הגנים בעיר המחוז נהריה, ולאחר מכן את מערכות החינוך בשבי ציון, שמרת, עברון, ואז התאהבו בזו של גשר הזיו. כבשו את ליבן הפתיחות, הסביבה המטופחת והקהילה המעורבת שמקיימת אירועים וחגים. אולי סייעה גם העובדה שצמוד לבית ששכרו התגורר זוג לסביות עם שני ילדים.

ההשתקעות בקיבוץ, לפחות בשלב זה, סיימה את שנות הנדודים שלהן, שכללו את ראשון לציון, נתניה, אילת והתחנה האחרונה - גשר הזיו.

משפחת דהן. "ילדים שואלים את הראל מי הולידה אותו"

אירֶן מורה לחינוך גופני וגולשת גלים. היא משחקת כדורגל, והיתה כדורגלנית מצטיינת בנבחרת הנערות של ישראל. כבר בגיל 14 הבינה שהיא נמשכת לבנות מינה, אבל השנים שעשתה בפנימיית הנוער בן שמן לא ממש עימתו את המשפחה הגרעינית עם העובדה הזאת, שהפכה למוצקה בגיל 18. אמה, שלא ממש אהבה את העובדה שבתה מביאה חברות הביתה, נרגעה כשאירֶן הבטיחה שתביא לה נכדים. "אבא שלי", היא אומרת, "זרם מתחילת הדרך, וכמוהו גם ארבעת האחים".

בצבא שירתה כמ"כית, לאחר השחרור עבדה שלוש שנים במלון אילתי, ואז נרשמה לקולג' בארצות הברית בזכות מלגה כדי לשחק בנבחרת כדורגל הנשים. הרומן לא ארך זמן רב, והיא שבה לארץ.
מירי ניהלה מערכות יחסים עם גברים לפני שהתאהבה במין הנשי, והחליטה לצאת מהארון מול ההורים. אביה התקשה לעכל את הבשורה, וכמרוקאי גאה חש שזה פוגע בכבודו ובכבוד המשפחה.

ההיכרות עם אירֶן הביאה גם אותו להשלמה ולקבלה. בצבא שירתה כמשקית ת"ש, ולאחר מכן למדה עבודה סוציאלית, מקצוע שבו היא עוסקת במחלקת הרווחה של עיריית נהריה.

השתיים מודות שהפריפריה (אם זו אילת ואם זו נהריה) קשה יותר ביחסה לזוגות מאותו מין. במרכז יש יותר קבלה והכלה, אבל הקיבוץ מחבק ותומך מאוד. "לא אחת, בגן המשחקים, ילדים שואלים את הראל מי הולידה אותו. זה מעיד על כך ששתי אימהות או שני אבות נעשו לדבר שבשגרה", הן אומרות.

איך עברו ההריונות?
מירי: "לפני שהתחלנו בתהליך של ההריון שלי עם הראל היינו בסוג של הלם. לא ידענו כיצד זה מתנהל בארץ, ועברנו מסע לא פשוט של בדיקות ותיאומים. בסופו של דבר בחרנו באופציה של תרומת זרע מארצות הברית. ככל שמשקיעים יותר כסף מקבלים יותר פרטים על התורם ועל משפחתו. אנחנו בחרנו בתורם פתוח (תורם שאינו אנונימי, ושאפשר לברר את זהותו כשהילד מגיע לגיל 18, ק"ע), נוצרי וכזה שמתאים לצבע העור והשיער. הבדיקה יורדת לרזולוציה של מחלות כמה דורות לאחור, כולל פצעי אקנה, עיסוקי הסבים והסבתות וכולי.

הסכומים היו גדולים, אבל לא מטורפים כמו בתהליך פונדקאות שעוברים הומואים. בארץ מסבסדים גם את כל הטיפולים הנלווים בזמן ההריון. לי לקח שנתיים להיכנס להריון עם הראל, ולאירֶן רק שנה עם עמית. כאמור, הם נולדו בהפרש של שנה בדיוק, הראל ב־24 במאי 2015, ועמית ב־24 במאי 2016. לא ייאמן".

אירֶן: "בשלב זה אנחנו רשומות כאימהות לא משותפות להראל ולעמית - דבר שיוצר לא מעט קשיים בשגרת החיים - ולכן פתחנו בהליך אימוץ הדדי, וכל אחת מאיתנו תאמץ בסוף התהליך את הבן של השנייה".

מירי: "אם למשל אני טסה לחו"ל עם עמית, אני צריכה לעבור תחקיר של פקידת סעד, כי אין לי לכאורה שום אמירה בנוגע הילד. אנחנו לא נשואות, אבל יש לנו תעודה מטעם 'משפחה חדשה'. הילדים קוראים לנו אמא אירֶן ואמא מירי, ולפעמים - כדי להכעיס - מירי ואירֶן.

"אבל הקשיים שבהם אנחנו נתקלות הם כאין וכאפס לעומת מה שחווים זוגות גברים", הן מדגישות. "בחברה הישראלית יש יותר סלחנות כלפי נשים לסביות מאשר כלפי גברים הומואים. אולי משום שאנחנו מחצינות פן אימהי ויציב יותר".

אתן מעורבות בקהילה הגאה בצפון?
מירי: "ממש לא, ואנחנו פחות מחפשות את זה. טוב לנו בתא הפרטי שלנו. יש לנו קבוצת ווטסאפ של זוגות חד־מיניים בגליל המערבי, אבל אין מקום בילוי לחד־מיניים באזור מלבד פאב בשבי ציון שעשה ערב לגייז. המקום הכי קרוב שקורה בו משהו זה חיפה, ולשם קשה להגיע כשיש ילדים קטנים".

מה אתן אוהבות לעשות חוץ מלגדל את הבנים?
אירֶן: "אני אוהבת לגלוש ולשחק כדורגל".
מירי: "חוץ מלקפל הרבה כביסה, אני הולכת להצגות ולסדנאות יצירה ולהליכות סביב הקיבוץ".

ומה באשר לעתיד?
אירֶן: "אני יותר אישה של שינויים והרפתקאות, ולא ממש אוהבת קביעות. חשוב לי מקום קהילתי, אבל לא הייתי מתחייבת דווקא על קיבוץ, אלא מחפשת יישוב בסגנון כפרי".
מירי: "בזה אנחנו שונות. גשר הזיו זה גן עדן לילדים, ואני אוהבת מקום של קבע. מבחינתי הגעתי הביתה".