קובי מירום. "אני אוהב לחוש את הציפור ביד ולעקוב אחריה, ולכן אני מוצא סיפוק מהעיסוק בתחום" | צילום: מוטי צ'רטר

יש חברי קיבוצים המשכימים קום לעבודה בחקלאות. אחרים יוצאים לעמל יומם בתעשייה או במקצועות חופשיים. העבודה של קובי מירום (ניר דוד) קצת חריגה בנוף. הוא יוצא לשטחים הפתוחים, מטפס לעבר קינים או תיבות קינון של תנשמות, מנטר את מספר שוכני הקן ולעיתים מטבע אותם ברגליהם, סופר ביצים או גוזלים שבקעו ועוקב אחר התפתחותם. עבודה לא שגרתית, חייבים להודות.

מירום (70), בן וחבר ניר דוד, טיפל בעברו בכנפיים מסוג אחר. במשך שמונה שנים שירת בחיל האוויר כאיש טכני, בסדיר ובקבע, ובמסגרת תפקידו ליטף כנפי מטוסים ממתכת. בשנים מאוחרות יותר עבר הסבה מכנפי מתכת לכנפיים עם נוצות.

"תמיד אהבתי צפרות ברמות שונות", הוא מספר. "אהבתי לעסוק בצד המעשי יותר של הצפרות, שהתבטא בלכידה לצורכי טיבוע (התקנת טבעת) של ציפורים נודדות. בשלושים השנים האחרונות אני מתמקד רק בעבודה עם התנשמות, ובכל יום אני לומד עליהן דברים חדשים מתוך העבודה בשטח.

"ב־2008 הרים פרופ' יוסי לשם, מייסד ומנהל המרכז הבין־לאומי לחקר נדידת הציפורים בלטרון ומרצה לזואולוגיה באוניברסיטת תל אביב, מיזם הדברה ארצי באמצעות התנשמות והבזים. אני כבר הייתי בתמונה, ובאופן טבעי ממש נשאבתי לזה. כיום אני אחראי על ניטור קיני תנשמות בצפון במיזם הדברה במימון משרד החקלאות. את המיזם מוביל בצד המקצועי פרופ' לשם, והוא מיושם בעזרת החברה להגנת הטבע, המקשרת בין הגורמים הרשמיים לצוותים בשטח".

מהי בעצם העבודה שלך?
"ראשית, אני אחראי על הקשר עם החקלאים, כדי למנף את השימוש בתנשמות כמכשיר להדברה. על פי הספרות המקצועית, זוג תנשמות יכול לחסל 2,000 עד 6,000 מכרסמים. אומנם זה לא ממגר את כל המכרסמים בשטח, אבל מוריד את מספרם ומפחית משמעותית את הנזקים שהם גורמים".

יש היענות של החקלאים להכנסת התנשמות?
"כן. לאחרונה הייתי במטע שקדים גדול של רמת השופט ליד מגידו, ומתברר שהנברנים עשו שם נזקים שהכריחו את המגדלים לעקור מספר לא קטן של עצים. שכנעתי אותם להשתמש בתנשמות, וכבר תכננו איפה להציב במטע תיבות קינון כדי שהתנשמות יעשו עבודה יעילה".

נוסף על שכנוע החקלאים לעשות שימוש בתנשמות, ועל שמירת הקשר עם החקלאים לאחר הצבת תיבות הקינון, שומר מירום גם על הקשרים עם התנשמות ועוקב אחריהן באמצעות הטבעות שברגליהן, המשמשות מעין תעודת זהות של כל ציפור. "אני דואג לבקר כמה שיותר בתיבות הקינון, ולסמן בהן את ההורים ואת הגוזלים", הוא מספר.

"בשנים האחרונות אני עובד עם שותף, רמי חביב, תושב ניר דוד. הוא עוזר לי מאוד, כי הוא צעיר וחזק יותר מבחינה פיזית. כשאנחנו מגיעים לתיבת קינון פעילה, אנחנו כבר מבינים מה יש בה עוד לפני שאנחנו פותחים אותה. אנחנו ניגשים לתיבת הקינון בזהירות, כי אם נמצאת בה נקבה שדוגרת על הביצים והיא בורחת, אז זה סוף הקינון. בתיבות קינון שיש בהן תנשמת עם גוזלים, אנחנו תופסים את האם ואז מסמנים את הצעירים, שוקלים אותם, מודדים אותם ומחזירים אותם לתיבה. התנשמת מטילה את הביצים בהדרגה. היא מטילה ביצה, ומייד יושבת ודוגרת עליה. כעבור כיומיים היא מטילה עוד ביצה וכך הלאה. היא יכולה להגיע לשש עד תריסר ביצים, וכשאנחנו עולים לתיבה אנחנו רואים את הפרשי הגודל בין הגוזלים בהתאם לסדר הבקיעה שלהם".

ביקור בית בתיבות הקינון. "פגשתי השנה תנשמת עם טבעת מירדן, שהגיעה אלינו לקנן כבר בפעם הרביעית"

לדברי מירום הוא מעוניין להגיע יותר לגוזלים בוגרים, משום שעל פי הנתונים 60% מהצעירים אינם שורדים יותר משנה מסיבות שונות. אחת הסיבות היא דריסתם בכבישים.

"יש לנו צוות זק"א", מציין מירום, "שזה ראשי תיבות של זיהוי קורבנות האספלט. הרבה תנשמות צעירות מתפתות לצוד בלילה באזור הכבישים, כיוון שהאספלט שומר את החום שלו בלילה ומושך אליו חרקים ומכרסמים. התנשמות הצעירות עומדות על גדרות ההפרדה במטרה לצוד את המכרסמים, וכשרכב נוסע מהר ומסנוור אותן הן לא מצליחות להימלט ואז הן נדרסות. במקרים שנהגים רואים תנשמות דרוסות הם מתבקשים לדווח לנו עליהן, ולא לנסות לאסוף אותן בעצמם, כי זה מסוכן".

חלק מהגוזלים הצעירים שלא נדרסים נהנים מחיי מין סוערים. מירום מספר שכבר שלוש פעמים פגש גוזלים בני שלושה חודשים, שאותם טיבע עם בקיעתם, כשהם חיים בתיבת קינון עם בת זוג מבוגרת מהם ומגדלים איתה גוזלים משותפים. "כשאני מבקר בתיבות קינון, ברוב המקרים אני פוגש את הנקבה, כי הנקבה - מרגע שהיא מטילה ביצה - נמצאת בדגירה שנמשכת 33 ימים. הזכר הוא זה שדואג לפרנס אותה ולהזין אותה בתקופה הזאת. היא נשארת עם הגוזלים עד שהם בני שלושה שבועות בערך. הזכרים נמצאים איתם בקשר וישנים בקרבת מקום. אנחנו מנסים לעקוב אחרי התנשמות הבוגרות גם כדי ללמוד על תוחלת החיים שלהן. השיא שלנו הוא תנשמת שטובעה על ידינו לפני 16 שנים. זה הרבה מאוד. רוב התנשמות שאנחנו בודקים הן בנות שנה עד שנתיים. להגיע ל־16 שנות חיים, זה נראה לי שיא עולמי של תנשמות בטבע".

גוזלים בשדות מזרע. התנשמות מפחיתות משמעותית את הנזקים שגורמים המכרסמים (צילום: רחל אלוני)

איך מתנהלים חיי הזוגיות של התנשמות?
"בדרך כלל אנחנו פוגשים את הנקבות בכל שנה באותו אזור שבו פגשנו אותן בשנים קודמות. לנקבות יש טריטוריה קבועה, אבל לא תמיד הן חיות בה בזוגיות. לפעמים אנחנו פוגשים בתיבת הקינון גם זכרים שנאמנים לנקבות, ולפעמים הזכרים מתרחקים מהקן. הם לא עוברים לטריטוריה רחוקה מאוד. המרחק הגדול ביותר שבו מצאתי בוגר שטובע על ידינו, היה כשישים קילומטר ממקום הטיבוע. באזור עמק המעניינות ועמק הירדן יש תנשמות שחוצות את הגבול בין ישראל לירדן. פגשתי השנה בטירת צבי תנשמת נקבה עם טבעת מירדן, שהגיעה אלינו לקנן כבר בפעם הרביעית. כשפרופ' לשם בא עם אורחים לראות את התנשמת הזאת, עלינו לתיבת הקינון. גילינו שהאמא מירדן מתה, אבל הגוזלים שלה היו במצב פיזי פנטסטי".

המהגרת הבלתי חוקית לא נשארה בחיים, אבל הילדים שלה שרדו יפה.
"כן. נראה שהאב הישראלי היה בתמונה, והוא דאג להאכיל אותם ולשמור עליהם. כבר היה לי סיפור כזה במעוז חיים, לא רחוק משם. האבא היה צבר ישראלי והאמא תנשמת ירדנית מוסלמית, והם הקימו פה דור חדש בלי להתחשב בגבולות הגיאוגרפיים בין המדינות".

יש לתנשמות חוקים חברתיים מלבד החיים בזוגות?
"קשה לדעת. הם לא חברותיים. הם לא מתלהקים כמו הרבה מינים של ציפורים. יש לבוגרים מקום מחיה קבוע, וגם מקום הקינון שלהם הוא בדרך כלל באותו אזור. הצעירים לא נשארים באותו אזור שבו הם בקעו. הם כנראה מורחקים על ידי ההורים, כדי שלא תהיה תחרות בינם לבין ההורים הביולוגיים שלהם על אותו אזור מחיה. לפעמים הם עוברים מרחקים אדירים. פגשתי בעמק בית שאן ובעמק חרוד צעירים שסומנו באילת והגיעו אלינו לצפון. לפעמים יורדים לעמק בית שאן פרטים מעמק החולה. בזכות הטיבוע, המפותח כל כך בארץ, אנחנו יכולים לעקוב הן אחרי הגיל שלהם והן אחרי התנועות שלהם במהלך חייהם".

ארוחת לילה. "הנקבה נשארת עם הגוזלים עד שהם בני שלושה שבועות בערך" (צילום: אמיר עזר)
לא ברור אם בכל תיבות הקינון שהוקמו בארץ אכן מתאכסנות תנשמות וגם מקננות בהן. אני מספר למירום שמול הבית שלי בנחשון יש תיבת קינון שהוצבה ליד מטעי השקדים, ומעולם לא ראינו בה תנשמת. לשאלתי אם זה אומר שאין בה תנשמת או שאנחנו לא יודעים להבחין בה, הוא משיב שהואיל והוא לא מהאזור, הוא לא יכול לדעת מה מצב קיני התנשמות.

"בקיבוץ צרעה", הוא אומר, "לא רחוק מנחשון, יש מספר תיבות קינון מאוכלסות בתנשמות. במסגרת המיזם שבו אני עובד יש בכל הארץ כ־4,000 תיבות קינון, מרמת הגולן ועמק החולה בצפון ועד מערב הנגב בדרום. רוב העבודה שלנו היא מול חקלאים מקיבוצים ומושבים, ובכל אזור יש מי שמופקד על ניטור התיבות. כיוון שאני משוגע לדבר, קיבלתי עם השותף שלי חמישים ימי עבודה לביצוע ניטור מיטבי, אבל זה לוקח לנו הרבה יותר זמן. אנחנו מתחילים לנטר בדרך כלל בתחילת מאי, ואמורים לסיים את הניטור בסוף יוני. גם בספטמבר עדיין עסקתי בזה במשך הרבה ימים".

איך נראה יום העבודה שלך?
"בעונת הניטור אני מתחיל את העבודה ממזרח למערב. אני מתחיל מעמק בית שאן באזור טירת צבי ועין הנצי"ב, ובתוך שבוע עובר שם על 300 תיבות קינון. אם הן מאוכלסות, זה לוקח יותר זמן, כי אני צריך לבדוק ולרשום כל פרט. משם אני ממשיך מערבה, לקיבוצי המועצה האזורית גלבוע, ואחריהם ליישובי המועצה האזורית מגידו. קורה שאני עושה השלמות עד שאני בטוח שעברתי על כל תיבה".

לפעמים נקבעות תיבות קינון של תנשמות על עצים גבוהים, ואז משתף מירום פעולה עם אמיר עזר מעפולה עילית, המטפס על העצים בעזרת ציוד סנפלינג. "פגשתי אותו ב־2007 ומאז אנחנו משתפים פעולה", מספר מירום. "הוא בן 48, והוא השתחרר משירות קבע בחיל הים. הוא שם קרוב למאה תיבות קינון על עצים בגובה של עשרה מטר באזור עפולה, בלפוריה, מרחביה ותל עדשים. הוא עולה אל התיבות, מנקה אותן ומסמן את הגוזלים. הקשר שלנו הוא בין שני משוגעים לדבר שנעזרים זה בזה. הייתה לי תיבת קינון גבוהה במגידו, שגם לשותף שלי היה קשה לעלות אליה, אז הוא בא עם הציוד שלו ועלה אליה בשבילי. לפני שבועיים הוא עלה לתיבות קינון שלו, וגילה קינונים פעילים בכמה מהן. הבאתי לו טבעות, כי אלו שהיו לו נגמרו. הוא טיבע כבר שבעים גוזלים, וכולם בקעו ממחזור קינון שני שהיה השנה".

זה קורה הרבה שיש שני מחזורי קינון בשנה?
"השנה הייתה שנה מיוחדת. היה לנו חורף טוב, שהצמיח צמחיית בר רבה. המכרסמים חגגו והתרבו בהתאם, והם משמשים סעודה לתנשמות ולנחשים. התנשמות חוגגות, ובזכות זה - אחרי שהן סיימו מחזור קינון אחד במאי - הן הטילו שוב ביצים, ועכשיו הן דוגרות על מחזור שני, ואולי יהיה גם שלישי. זו אכן שנה טובה לתנשמות".

גוזלים בקן. "רואים את הפרשי הגודל בהתאם לסדר הבקיעה" (צילום: אמיר עזר)

המפגש עם מירום פותח צוהר לעולם הצפרות המקיף רבבות אנשים, ובהם חברי קיבוצים, בכל רחבי הארץ. מדובר במשוגעים לדבר שיתגייסו לספור ציפורים נודדות, לסמן ולטבע אותן, ובעיקר לצלם אותן. ענף מיוחד הוא הטוויצ'רים המסוגלים לנסוע מאות קילומטרים כדי לצלם ציפורים נדירות. רק לאחרונה פורסם על עשרות צלמים שירדו לאילת כדי לצלם שרקרק לבן גרון שהוא היחיד שהגיע לארץ מאפריקה.

איך אתה מסביר את התופעה? מה פשר המשיכה הזאת לבעלי הכנף?
"אני לא שייך לטוויצ'רים שיכולים לעזוב תינוק חולה ולרוץ לצלם ציפור נדירה", הוא מסייג. "אני חובב ציפורים מסוג אחר. בעבר עניין אותי ללכוד ציפורים בנדידה ולסמן אותן, אבל זה גזל ממני הרבה כוח פיזי. אני אוהב לחוש את הציפור ביד ולעקוב אחריה, ולכן אני מוצא סיפוק מהעיסוק בתחום התנשמות".