אחחח, אחחח, האנדורפינים. מרתון תל אביב הוא אחד מאירועי הריצה הנחשקים בארץ, והוא ממגנט אליו באדיקות אלפי רצים - מקצוענים, חובבנים ומגשימי חלום שהתעוררו בגיל ארבעים ויום. הוא משתק עיר שלמה, אבל גורם לקרוב ל־40 אלף איש להיות בתנועה ולהרגיש חלק מחגיגת ריצה עוצמתית, המונית, עם קצת שואו־אוף מתבקש למצלמה, ברחובותיה הראשיים של העיר (הפקוקה) ללא הפסקה.

אמיר רמון. "כשמתאמנים שלי עומדים על קו הזינוק, אני מתרגש לא פחות"  | צילום: תומר פדר SportPhotography

את הפודיום במרתון תל אביב 2019 שהוזנק ביום שישי שעבר תפסו, כמו בכל שנה, אתלטים זרים מחו"ל. הרץ הראשון בין הישראלים, שסיים במקום החמישי בדירוג הכללי, היה אמיר רמון (32) מקיבוץ שריד. ספורטאי צנוע וחיובי במיוחד, שגורף הערכה בתחום. "זה היה על הדרך" הוא אומר, ומבהיר שהגיע לרוץ ללא מטרה מיוחדת. "פשוט הסתדר לי כריצת אימון ארוכה איכותית". בכל זאת, רק בינואר רץ במרתון טבריה, ובתחילת אפריל הוא כבר על המטוס בדרך למרתון מילאנו.

איך היה לך?
"הרגשתי טוב. חושב שזה היה המרתון הכי נוח שעשיתי בחיים, כי רצתי בשליטה. זה לא מסלול קל, והיה יום חם יחסית. יש הרבה עליות וירידות לאורך הדרך. המטרה לא היתה לשפר, אלא להכניס עוד מרתון לפני היעד הבא. במרתון טבריה כיוונתי גבוה, ל־2:25, אבל קצת התבחבש לי וסיימתי ב־2:28".

בתל אביב הוא עצר את שעונו אחרי 2:30 שעות. שיאו האישי למרתון עומד על 2:27:49. הוא השתתף באליפות אירופה 2014 בציריך כחבר נבחרת ישראל, והיה סגן אלוף ישראל במרתון טבריה 2016. בין לבין הוא חורך מרוצים וקוצר פודיומים, אבל מי סופר. בשביל הכיף והנשמה, הוא מחזיק בשיא מסלול ל־33 קילומטר במרוץ המיתולוגי "סובב עמק" (שמפיקיו מקיבוץ הזורע הודיעו בימים אלו על סגירתו ושברו לבבות רבים).

רמון נשוי לשי, טכנולוגית מזון ("שהפכה לקיבוצניקית"), הם הורים לבר (בן שנתיים וחצי) וחברי שריד. הם מתכוונים לבנות את ביתם בקיבוץ, ובינתיים הוא בונה תוכניות אימון למתאמניו ומדבר עליהם בהתלהבות. "כיום אני מתמקד בעיקר במתאמנים שלי. יש לי כמה נערים אלופי ישראל עם קריטריונים, והכושר שלי בא על הדרך. אני יוצא איתם לריצות, ובדרך כלל יוצא שאני רץ גם בבוקר וגם אחר הצהריים. קילומטרים לא חסרים לי ברגליים".

רמון מאמן את קבוצת הריצה החזקה Izra-Elite בכפר יהושע. "כולם רצים ברמה גבוהה. חבר'ה תחרותיים מאוד". נוסף על כך הוא מאמן אתלטיקה בווינגייט, ובין לבין יש לו מתאמנים פרטניים בשלט רחוק.

רץ עם המתאמנים שלו בווינגייט. "הכושר שלי בא על הדרך"

תמיד היית בקטע של ריצה?
"לא. עד לגיוס שיחקתי כדורגל. הריצה הגיעה ממש במקרה, בצבא, אבל תמיד הייתי תחרותי. שלחו אותי עם חברים מפלס"ר 7 למרוץ של עשרה קילומטר. סיימתי אותו ב־37:35 דקות, והבנתי שיש לי משהו ברגליים".

כשהשתחרר מהצבא עשה ניסוי כלים קצר לבדוק אם רגלי הקסם ממשיכות להשאיר אבק כוכבים על המסלול, אבל פציעות חוזרות גרמו לו להרים ידיים, לשחרר שרוכים ולהניח את הנעליים בצד. הוא ארז תרמיל לתקופה ארוכה וטס עם החברָה לדרום אמריקה. רק בגיל 23, כשחזר ממסעותיו, החליט להיכנס לענייני הריצה - הפעם ברצינות, עם מאמן מקצועי - והתוצאות לא איחרו לבוא. הרומן המאוחר עם הספורט גרם לו לכוון מסלול מחדש. הוא הפסיק את לימודי הכלכלה, נרשם לווינגייט והשלים תואר ראשון בחינוך גופני.

איפה אתה מתאמן?
"לרוב בשדות העמק, עם המתאמנים שלי. יש לנו אזור מדהים לרוץ בו. כשהשטח בוצי אז רצים על הכביש בטיילת".

מצליח לחמוק מפציעות?
"טפו־טפו־טפו אין פציעות. קצת מזל של גנטיקה מהבית, ובעיקר מקפיד מאוד על חיזוקים, מתיחות וכל מה שצריך. יש לי פריבילגיה שהאימון הוא העבודה העיקרית שלי, כך שיש לי זמן להקפיד לעשות את כל המסביב של הריצה כמו שצריך. אני לא ממהר בסוף ריצה למשרד, כמו אחרים".

עם אישה טכנולוגית מזון אתה בטח מסודר מבחינת תזונה.
"היא דואגת לי, ואני משתדל להקפיד לאכול מסודר. לא תמיד זה מצליח. אבל ברמת הקילומטראז' שלי, 180 שבועי, כל הקלוריות שנכנסות נשרפות".

לאן אתה שואף להתקדם?
"לקדם את המתאמנים שלי; להביא את הנערים מווינגייט לאליפויות אירופה, ולעזור לאחרים לעמוד ביעדים שהם מציבים לעצמם. זה מספק לא פחות. כשמתאמנים שלי עומדים על קו הזינוק, אני מתרגש לא פחות מאשר כשאני נמצא שם".

תגיד, מי שרץ מהר מתנהל מהר גם בחיים?
"אני יכול להעיד על עצמי שלא תמיד".