סמל ג'רמי ריינר. רק בגיל 20 ביקרתי בישראל בפעם הראשונה ונדלקתי על המדינה" (צילום: דובר צה"ל)

הים עשה לו קבלת פנים קשוחה, לוודא שהוא אכן רציני, ופינק אותו בסחרחורות, בבחילות ובכל הרפרטואר של מחלת ים. אבל גם אלה לא הביאו את הבחור העקשן להטיל ספק בבחירה האמיצה.

אז מה גורם לצעיר יהודי אמריקאי בן 24, בעל תואר ראשון בפסיכולוגיה, לעזוב חיים נוחים ואת כל המשפחה ולהתנדב לשירות קרבי בחיל הים הישראלי? סמל ג'רמי ריינר, חייל בודד המתגורר במושב השיתופי רגבה עם חבריו מגרעין 'צבר', מסביר שהשירות כלוחם וכמפעיל כלי נשק בשם 'טייפון' על ספינת דבור נולד מציונות צרופה, ואולי גם מהרצון להמשיך בדרכו של סבא, שהיה מוכ"ם על ספינת מלחמה של הצי האמריקני.

"למעט בר מצווה לא חוויתי בילדותי ובנעוריי שום מאפיין יהודי או ישראלי", מספר ריינר. הוא השלישי מבין ארבעה אחים, והוריו נפרדו כשהיה בן שש. "לא ידעתי עברית וגם לא גיליתי עניין במה שקורה בישראל. רק בגיל 20 ביקרתי כאן בפעם בראשונה במסגרת 'תגלית' ונדלקתי על המדינה. מגיל 19 עד גיל 22 למדתי פסיכולוגיה באוניברסיטה, ובמקום להמשיך לתואר שני או לעבוד בתחום, החלטתי לחזור לארץ ולהתגייס לצבא. יש לי אחות ואח גדולים ממני שלא עלו לישראל, ואח צעיר שעלה בעקבותיי ומתכוון להתגייס, כך שאני הראשון במשפחה שעשה את זה. רוב המשפחה שלי מתגוררת בוושינגטון סטייט ואמי בטקסס. החיים שלנו היו אמריקניים לגמרי".

סבא שלך סיפר על השירות שלו על ספינת טילים בחיל הים האמריקני?
"ממש כלום. כיום הוא בשנות השישים לחייו, ואני מאמין שהוא עשה משהו גדול, אבל הוא לא ממש סיפר לי מה. חיל הים נראה לי משהו מאתגר, שונה ממה שהכרתי על הקרקע, ויכול בהחלט להיות שגם לעבר הצבאי של סבא שלי יש חלק בהחלטה שלי להתגייס דווקא לסטי"לים או לדבּורים".

סבא בחיל הים האמריקאי. "אני מאמין שהוא עשה משהו גדול, אבל הוא לא ממש סיפר"

ריינר על מדים כבר שנה וחמישה חודשים, וכשיסגור שנתיים מלאות של שירות בצה"ל הוא ישוחרר מהצבא (כמקובל אצל מי שהתגייס בגיל מבוגר). בכוונתו להשלים לימודי תואר שני בפסיכולוגיה, בתקווה שזה יקרה בישראל, ושהעברית שעדיין אינה שגורה בפיו לא תהווה בעיה. "התחלתי את הצבא באולפן לעברית ב'מחווה אלון' שליד כרמיאל, עם עוד כמה חבר'ה מהגרעין, ואחר כך התעקשתי לשרת בחיל הים על ספינת טילים. בסופו של דבר הגעתי לשייטת הדבּורים בגזרה הצפונית, ואני ממש שמח על כך. אנחנו כמו משפחה כאן, והעבודה ממש מעניינת".

אילו קשיים אתה זוכר במיוחד מתקופת הקורס?
"חוץ מהבעיה שלי עם הים", הוא צוחק, "שגרם לי להקיא, להיות חולה רוב הזמן ולהרגיש סחרחורת גם כשאני על היבשה - הייתה לי בעיה עם הלימודים בעברית. לילות שלמים לא ישנתי כדי להשלים חומרים, וגם עכשיו אני לומד כמעט כל יום מושגים ומילים חדשות. אנשי הצוות עוזרים לי מאוד בזה. החלק הפיזי לא היה קשה. רוב הזמן הייתי החייל הכי מבוגר בספינה, חייל בודד יחיד, ומבחינה מנטלית היה קושי מסוים. עכשיו אני מרגיש כמו דג במים וגם גאה לנהל את הסיפון ולהיות ממונה על הפעלת מערכת נשק רציני. בינתיים לא נתקלנו במשהו שמחייב פעולה קרבית אבל אנחנו מוכנים גם לזה".

הלוחם ריינר. "לילות שלמים לא ישנתי כדי להשלים את חומרי הלימוד בעברית" (צילום: דובר צה"ל)

בסיום קורס ההכשרה לימאי על הספינה ציפתה לריינר הפתעה מרגשת במיוחד. מבלי שידע על כך דבר, ובתכנון חשאי מוקפד, נחתה אימו בארץ והתייצבה לטקס. מול חבריו הלוחמים, שהתרגשו כמעט כמוהו, התקשו הבן ואימו להתנתק מהחיבוק החזק. במשך שלושה ימים טיילו יחד בארץ, ואז שוב נפרדו לתקופה לא ידועה. "הסגל אמר שתהיה הפתעה לאחד החיילים, ואני הייתי בטוח שמדובר בחבר שלי, שגם הוא חיל בודד. לשמחתי הרבה זו הייתה אמא שלי. אבי עדיין לא ביקר אותי וגם לא היה אף פעם בישראל".

ברגבה מטפלים בך יפה?
"ממש. יש לי משפחה מאמצת שמלווה אותי לאורך כל הדרך ומבקרת אותי כשאני נשאר בבסיס. המקום מרוחק רק שעת נסיעה ברכבת. אנחנו 15 חבר'ה בגרעין, חלקם הגדול קרביים, ונחמד להיפגש בסופי שבוע כשכל אחד מספר מה עבר עליו בשירות. בעוד כמה חודשים אשתחרר וארצה לטייל קצת לפני שאמשיך ללמוד לתואר שני. בתור אזרח כבר אוכל ללוות ולתמוך באחי הצעיר שנמצא כעת באולפן לעברית בירושלים ומתכוון להתגייס גם הוא".

וסבא גאה בך על הבחירה בחיל הים?
"גאה מאוד, גם אם מרחוק. הייתי רוצה לשמוע יותר על מה שהוא עבר ולספר לו על מה שעברתי אני. זה יוכל להיות ממש נחמד".