את עצם העובדה שהיא חיה, זוקפת כרמל יוגב (18) מקיבוץ יפתח לטובת ההחלטה הגורלית לקטוע את ידה, שבועיים בלבד אחרי שנולדה. החלטה אמיצה של הוריה ושל הרופאים שנאבקו בחיידק הטורף וניצחו, ומאז היא לוחמת־על, שטורפת בעצמה את החיים ומנצחת בהרמוניה על סיפורה המפעים. "כשמישהו זורק לי בטבעיות את הביטוי הנפוץ 'העיקר שאת בריאה ושלמה', זה לא כל כך נכון לגביי", היא צוחקת. בריאה כן, טפו־טפו־טפו, אבל שלמה - נו, זה עדיין עניין של תפיסת עולם, בעיני המתבונן שסך רמ"ח איבריו מושלם.

את העיניים שלו, של כולנו, רצתה כרמל לתפוס כשהעזה להיות דוגמנית ליום אחד, ולהביא את עצמה ואת עולמה לפרונט המבהיל של המצלמה. כי מי יכול להישאר אדיש לדוגמנית בלי יד? נערה אמיצה שהתייצבה בלי פרוטזה להעביר מסר חד, לנער את מודל היופי ולהתניע שינוי; עם שמלה צנועה ונפש חשופה היא מצליחה לגעת בשלמות עצמית, ביופי האמיתי שבחוסר המושלמות, זה שקורן לה מהעיניים הכחולות ומעומק הלב, משמיעה קול מרגש ובועטת ברגל חזקה באידיאלים שחוקים של 90־60־90.

כרמל יוגב מגשימה חלום. "לצמצם את הפער הזה בין המציאות לדימוי בשלטי חוצות". צילום: איריס פיבייש יוסיאן "שמיים וארץ"

כרמל היא בתם השלישית של בת־ארז וטל, אחותן הצעירה, בהפרש צפוף ובחיבור הדוק, של ניצן (22) ושל שחר (21). הוריה, אנשי חינוך פעילים ומטיילים מושבעים, הקימו ביפתח בית חילוני חם, והבנות ינקו בו יהדות, אהבת הארץ וגישה לחינוך מגיל אפס, מה שמסביר אולי למה בחרו שלושתן, זו אחר זו, להתקבל למכינה הקדם־צבאית "בית ישראל" בשכונת גילה בירושלים, בה נמצאת כיום כרמל. "מה שמיוחד במכינה הזו, זה שהיא מעורבת - לדתיים ולחילונים - ושהיא פועלת ממש בתוך השכונה", היא מסבירה בהתלהבות. "הצוות מעולה, וכולו מתוך הקהילה. יש כאן חיי שליחות של לעשות טוב בעולם, לימודי יהדות, חברה ורוח, ופעילות התנדבותית עם ילדי השכונה".

לחיים עצמאיים מחוץ לבית היא כבר הגיעה משופשפת. ככה זה כשאומץ, נחישות וראייה חברתית הם המצפן הפרטי שלך. בכיתה י' התעקשה לעבור לתיכון לחינוך סביבתי שדה בוקר וארזה את עצמה לקצה השני של הארץ. נפרדה מחברי הילדות לטובת פרצופים חדשים, החליפה את נופי הגליל העליון במרחבי המדבר ואת האוכל של אמא בחיי פנימייה, ועשתה את זה כמו גדולה, אף על פי שההתחלה לא היתה קלה. חמש יחידות לימודי סביבה, אפס כלים חד־פעמיים ואין־סוף שעות שטח מאובק עם ציוד על הגב.

בין חיים למוות
הנוף בנקודת הפתיחה שלה, בבית חולים "כרמל" בחיפה, היה אטרקטיבי הרבה פחות, וכלל צינוריות, אורות נאון ופרצופים רציניים בחלוקים לבנים. כרמל נולדה במשקל 1,500 גרם. קטנה אבל בריאה, ונשארה בפגייה לגדול קצת לפני שתצא הביתה. בתחזית האופטימית נגס חיידק טורף עמיד במיוחד שהסתער על כלי הדם של הפגה, וגרם נמק ופגיעות בחלקים שונים בגופה, בעיקר בצד ימין: עין, נחיר, כף רגל והפגיעה החמורה ביותר - ביד ימין, שמצבה הלך והחריף. לאחר כמה ימים של מאבק רפואי דרמטי, בין חיים למוות, וכצעד אחרון לעצור את התפשטות החיידק ולהציל את חייה, היא הוכנסה לניתוח שבו קטעו הרופאים את היד הקטנטנה מעל המרפק.

תינוקת חזקה ששרדה והחלימה. "המשפחה כולה עברה טלטלה גדולה"

את הדרמה שהתחוללה סביבה היא לא יכולה לזכור, אבל משפחתה כולה, המצומצמת והמורחבת, עברה טלטלה גדולה ונרתמה לתהליך החלמה ממושך ולניסיון לשמור על שגרה שפויה לטובת שתי הפעוטות שבבית, שהיו רק בנות שנתיים ושלוש. "רק כשהגעתי לסביבות גיל שנתיים היתה למשפחה שלי תחושה בטוחה יותר שבאמת נשארתי בחיים, אבל מבחינת אמא שלי הנס הוא מוחשי עד עצם היום הזה. לפי התורה האינדיאנית כנראה שלנשמה שלי היה מספיק רצון לחיות. היא היתה מלאת עוצמה, ולא נתנה לכוחות הרעים להשתלט עליה. זו ההוכחה שניסים קורים".

אחרי מה שעברו ההורים שלך איתך בהתחלה, אפשר להבין אותם אם גוננו במיוחד וניסו קצת להקל עלייך.
"ההורים שלי לא ויתרו לי בגלל שאין לי יד. יצאתי לטיולים כמו כולם, השתתפתי בשיעורי ספורט ובמבחנים. גם בעבודות הבית הייתי שותפה בדיוק כמו האחיות שלי. שטפתי כלים, חתכתי סלט ושטפתי את הרצפה. לא הרגשתי במשימות כאלו שדורשים ממני יותר, אלא שאני כמו כולן. מלבד מקרים ספציפיים שבהם יש קושי עם יד אחת, כמו לעשות קוקו בשיער או לקשור שרוכים. בזכות זה שהם דרשו ממני לעשות דברים לבד אני עושה אותם כיום באוטומט ובקלות - לסגור סווטשירט, לקלף בננה או לפתוח בקבוק מים. אני מטיילת, עושה סנפלינג, מדיחה כלים, וחיה עם המגבלה שלי בשלום".

כרמל עם אחיותיה בילדותן. גם בעבודות הבית הייתי שותפה בדיוק כמוהן

מה היה המסר בבית?
"שאני יכולה הכל, ושאין דבר העומד בפני הרצון. תמיד הייתי במסגרות רגילות עם בני גילי, מהקיבוץ ומהמועצה. הוריי חינכו אותי שיש יופי חיצוני וגם יופי פנימי, שמושלם זה איך שאני, ושאני הכי יפה בעולם ככה. אנחנו בית שמתעסק בלהיות אנשים טובים, ומלא ברוח ובתרבות. לגדול בסביבה שחושבת, משוחחת ונותנת מקום לעולם הפנימי, לכישרונות ולתכונות, שמדגישה את הלב ואת הרגשות, וגם את החוכמה ואת השכל. זה גרם לי לחזק את מי שאני, לחזק את האופי שלי. אני מעריכה מאוד את ההורים שלי. אני יודעת שהביטחון שבו אני מתנהלת בעולם, ובכלל - מי שאני, זה בזכותם ובזכות החינוך שקיבלתי".

מדליות זהב בבריכה
גם החוזק הגופני לא נזנח בצד. בגיל 4 קפצה כרמל למים והחלה בלימודי שחייה במבואות חרמון, מפתיעה את מאמניה עם נתונים מוגבלים וכישרון פורץ. בגיל 7 חברה ל"ספיישל אולימפיקס" - ארגון לספורטאים עם צרכים מיוחדים, כשהיא קוטפת מדליות בתחרויות עם יד אחת מהירה. בגיל 11 זכתה בשתי מדליות זהב באליפות הארץ לנוער עם מוגבלות פיזית. עם תוצאות מרשימות ופוטנציאל אדיר עשתה כרמל את הלא ייאמן, עברה להתאמן בקבוצה רגילה של בני גילה, ודי מהר הצטרפה לנבחרת השחייה של גליל עליון - הישג גדול לכשעצמו. "עברתי לקבוצה שיש בה ילדים שקשה להם לשחות", היא מוסיפה בהומור בריא ובצחוק ביישני כובש, "אז הם צריכים שתי ידיים ולא אחת".

חתיכת התמודדות. איך עשית את זה?
"השחייה והמאמנים נסכו בי הרבה חוזק וביטחון. זה היה משהו שאהבתי והייתי טובה בו. דחפו אותי למעלה ונתנו לי הרבה מוטיבציה. אני זוכרת שחששתי מאוד בתחילת אותה שנה, והמאמנים שלי לא ויתרו לי ואמרו לי שאני מסוגלת. לאורך כל הדרך הם האמינו בי ותמכו בי. גם החברים שלי מהקבוצה צחקו איתי ועודדו. בקיצור, גדלתי בסביבה תומכת ומחזקת. בזכותה גדלתי להיות בת אדם של עשייה ושל התמדה, ששואפת למעלה. אני לא מוותרת לעצמי".

קבלה עצמית. "להיכנס למקום חדש ולהגיד - תראו, זו מי שאני בלי כיסויים". צילום: איריס פיבייש יוסיאן "שמיים וארץ"

אחרי שלוש שנים נוספות במסלולי הבריכות, היא הרגישה שמיצתה, תלתה את בגד הים וחיפשה את האתגר הבא. מפה לשם התגלגלה לשיעור ניסיון בקפוארה, נדלקה ונשאבה. גם בענף החדש השאירה אחריה שובל של משפשפי עיניים פעורי פה, כשהיא מפגינה ביצועים ספורטיביים ומסמנת לעצמה וי אחרי וי.

סלטות וגלגלונים דורשים שתי ידיים לא? חיפשת מה יהיה הכי קשה ונכנסת בו עד הסוף?
"קפוארה זה משהו גדול, מטורף. זה מין משחק מאתגר של ביחד ולא נגד. אנשים טובים מאוד, מוזיקה ואווירה מעולה. היה קושי, אבל לא יותר מדי. ברוב התרגילים הסתכלתי איך לעשות, ואז עשיתי בדרך שלי, גם אם בחלק מהם לא עד הסוף, ועדיין לעשות. נהניתי מאוד, אבל הפסקתי להתאמן כשעברתי לשדה בוקר".

איך היתה היציאה מתוך הבועה הקיבוצית שבה הכירו אותך מגיל אפס וכבר לא נעצו עיניים?
"הבועה שגדלתי בה היא לא רק הקיבוץ, אלא כל המועצה, כי מגיל קטן הכירו אותי בפעילויות בחופשות. עם זאת, להיות בחברת ילדים וגם בחברה קיבוצית זה לא פשוט. היו רגעים שבהם הרגשתי שונה וחריגה, והיו לא מעט ימים של בכי. כיום אני יודעת שאיך שמקבלים אותי תלוי בגישה שבה אני באה. זמן רב שאלתי את עצמי איך להתייחס בכלל לנתון הזה שאין לי יד; האם להציג את זה או להתעלם? בכיתה א' אמא שלי באה לדבר עם הכיתה בתחילת השנה. בכיתה ז' החלטתי לא להתייחס לזה בכלל. בכיתה י' הבנתי שאין לי במה להתבייש, ואם אני שמה את זה על השולחן זה גם בסדר, לכן, כשהגעתי לתיכון סיפרתי לכולם, וכך עשיתי גם בתחילת המכינה. לא לעשות מזה עניין כי זה לא. ברגע שהסקרנות הראשונית עוברת זה בדרך כלל מסתדר. כשאני מגיעה למקומות חדשים ולאנשים חדשים זה עדיין מעורר עניין, וזה יימשך לאורך כל החיים. הכי אני אוהבת להיפגש עם ילדים. מרגשות אותי התגובות השונות שלהם, לראות ילד רואה משהו בפעם הראשונה ונחשף למציאות שונה ממה שהכיר. הרבה פעמים זה גם מצחיק ממש. מפגש עם ילדים עדיף על מפגש עם מבוגרים. ילדים פשוט שואלים, לא מתביישים, ואחרי שאני עונה כבר לא אכפת להם. זה מקסים".

יש רגעים של תסכול? שאת עצובה או כועסת?
"היו רגעים לאורך כל הדרך. בכי וכעס של למה זה קרה לי, של לא רוצה את זה יותר, נמאס לי. בעיקר הייתי צריכה מישהו שיזדהה איתי. עם כל הכבוד, לא חייתי בסביבה עם אנשים שיכלו להגיד לי שהם מבינים אותי, וזה יהיה לגמרי נכון, כי כולם היו בעלי שתי ידיים. היתה לי תקופה ארוכה שבה שאלתי את עצמי כמה זה שאין לי יד הוא חלק ממני, וכמה משמעות אני נותנת לזה, האם יש 'כרמל בלי היד' נפרדת מ'כרמל' או שזה מחובר? אלו שאלות שאני עדיין שואלת את עצמי גם בעקבות הדוגמנות. אני חושבת שלולא המשברים שחוויתי, לא הייתי מגיעה לשלמות שאני נמצאת בה עכשיו. וגם כיום זה לא סוף הדרך. גם עכשיו עולות בי שאלות, ולפעמים יש רגעי ייאוש, אבל אני יודעת להתייחס אליהם בצורה אחרת, בוגרת יותר. העצב והכעס חוזרים לעיתים. למדתי שזה תהליך שאני עוברת בכל פעם מחדש, כשאני מגיעה למקום חדש. זה חוזר כי אני משתנה ואני צריכה לברר עם עצמי את הדברים האלה שוב. למדתי לקבל גם את רגעי הקושי, שמביאים לרגעי שמחה וקבלה. ואת הדברים האלו לא יכולתי להגיד לפני שנה".

יש משהו שרצית לעשות ולא יכולת? שוויתרת מראש?
"לא עולה לי משהו ספציפי. אבל עם הזמן הבנתי שזה בסדר שאני מתקשה במשהו, וזה גם בסדר לא להיות מוצלחת בכל דבר או לא לדעת לעשות הכל. למדתי לא להתכחש לחולשות שבי, ועם זאת כן להתרכז במה שאני טובה בו, להתחזק בזה ולעסוק בו. זה עושה הרגשה טובה".

מתי בחרת להוריד את הפרוטזה?
"מגיל שמונה חודשים היתה לי פרוטזה. הרכבתי אותה בהמלצת הרופאים כדי לאזן את שיווי המשקל, לשמור על חגורת כתפיים מאוזנת, וכן, גם לאסתטיקה. בכיתה ט' התחילו לי כאבים בגדם, והתחלתי ללכת לבית הספר בלי הפרוטזה. זה משהו שיכולתי לעשות בזכות הביטחון שנסכו בי החברים שלי וצוות בית הספר. כשעברתי לתיכון לחינוך סביבתי הגענו לשם, אמא שלי ואני, והחלטתי לא לשים את הפרוטזה. זו היתה החלטה של רגע. נכנסתי לתיכון עם המראה הטבעי של היד. בדיעבד זה היה מעשה שמאוד השפיע על הגישה שאיתה נכנסתי לתיכון, וזה היה משהו שאני מברכת עליו ולא מבינה מאיפה היו לי הכוחות לעשות את זה. להיכנס למקום חדש ולהגיד - תראו, זו מי שאני בלי כיסויים. אני חושבת שפרוטזה היא דבר חיובי מאוד, שעזר לי מאוד בילדות. זה היה תהליך לא קצר של בירור עם עצמי אם אני רוצה לשים אותה או לא. מאותו יום לא הרכבתי פרוטזה, אבל אני לא שוללת להחזיר אותה בעתיד אם ארצה".

את בפול עשייה. מה מעניין אותך? מה מרגש אותך? מה מניע אותך?
אנשים מעניינים אותי. סיפורי חיים, דרך חיים. לשוחח. אני גם חושבת שבזה אני מוכשרת, בלדבר. אני מדברת יותר מדי. יש לי משמעות למילים. ועם זאת, אני עסוקה הרבה בפער שבין הדיבור לעשייה, בין האמונות והרעיונות שבראש לבין יישומן במציאות. מה אני משאירה אחרי בסוף היום - מילים או מעשים? פעם שאל אותי המדריך שלי בתיכון אם הפעלתנות שלי מגיעה כמעין פיצוי על אובדן היד, הוכחה שזה לא יעצור אותי, או שגם אלמלא הייתי חסרת יד עדיין הייתי אותה כרמל שעושה דברים ללא הפסקה. באותו זמן לא ידעתי מה לענות, אבל המשפט הולך איתי. כמה שדברים קשורים זה לזה בעולם. כמה אירוניה וחיבור. אולי זה באמת קשור. לא בקטע של להוכיח לאחרים או לעצמי, אלא כי זה חלק ממני בכל מובן שיש. הכל מרגש אותי - אנשים, פעילות, טבע, נוף, פרפרים ושדות. אני חושבת שזה מה שמניע אותי – הרגש, אהבה לאנשים ולדברים. הריגוש בלראות דברים שקורים במציאות, הריגוש מחיבור של אנשים ושל מעשים טובים.

ביום הצילומים. "אני משתדלת להגיד שזה לא שאין לי יד, אלא יש לי יד וחצי". צילום: איריס פיבייש יוסיאן "שמיים וארץ"

את כולך רגש, ילדת טבע עם מבט שממוקד פנימה. מאיפה צץ חלום הדוגמנות?
"בכל פעם שהייתי חוזרת מאיזו נסיעה בעיר או ביקור בקניון, הייתי מתעצבנת ואומרת לאמא שלי שכשאהיה גדולה אני רוצה להיות דוגמנית ולצמצם את הפער הזה בין המציאות לדימוי בשלטי חוצות. שאנשים יסתכלו עליהם ולא יחששו מהפער בין איך שהם עצמם נראים לבין מה שמציגים להם. זה התבשל במוחי וגדלתי. הרצון לדגמן נבע מתוך המחשבה שלי על מודל היופי שלדעתי יש לשנותו, המחשבה על ביטחון עצמי ודימוי עצמי של נערות בגילי ונשים בכלל. בשלב מסוים חשבתי ללכת עם זה עד הסוף ובאמת ליישם, גם בשביל החוויה, אבל לא ידעתי איך עושים את זה. לא רציתי משהו גדול, ולא רציתי להיכנס לתוך עולם הדוגמנות התעשייתי.

"לפני שנה התחלתי להסתובב הרבה בירושלים, ולבקר בחנות בגדים בשם 'שמיים וארץ'. אני אוהבת מאוד את הבגדים שלהם, וגם את האווירה הנינוחה ואת האותנטיות. אחרי לבטים רבים אזרתי אומץ ושלחתי להם הודעה עם בקשה לדגמן אצלם. הסברתי את המטרה שמאחורי החלום, ולשמחתי הם ענו לי בחיוב. קבענו תאריך לצילומים, ונסעתי אליהם. איריס פיבייש־יוסיאן המעצבת ומנהלת החנות, קיבלה אותי בזרועות פתוחות ובאהבה, עם כל המבוכה והחששות שאיתם באתי. לקח לי זמן להשתחרר, אבל בזכותה ובזכות משפחתה היתה החוויה מרגשת ומהנה מאוד. באותו יום חזרתי למכינה וכתבתי פוסט על התהליך ועל המסר שרציתי להעביר. הבנתי שעד שלא התיישבתי לכתוב לא עיכלתי את מה שקרה לי. אחרי כן התהלכתי כמו מלכה, בתחושת מלאות, כאילו גדלתי עוד קצת וגבהתי בכמה סנטימטרים".

והתגובות אחרי?
"וואו. מרגשות. ממש. מישהי שלחה לי הודעה שלפני עשרה חודשים נולדה לה תינוקת חסרת יד, והפוסט שכתבתי ריגש אותה מאוד. התרגשתי כשקראתי את זה. המילים שלה ושל אחרים חיזקו אותי - גם את הקבלה העצמית שלי ברמה האישית, וגם את התפקיד שבחרתי לעשות בפרויקט הדוגמנות הזה. אמרתי לעצמי שבשביל זה פרסמתי את הפוסט, בשביל לתת תקווה ולחזק אנשים שקרו להם דברים דומים, כי לי לא יצא להיחשף למישהו כמוני ולהרגיש הזדהות".

אופנה זה משהו שמעסיק אותך?
"למען האמת לא. תמיד חשבתי שזה משהו רדוד ולא בריא, שהעיקר זה הפנימיות ולא החיצוניות. אבל עם הזמן הבנתי שאף על פי שרציתי להדחיק את זה, בסוף זה משהו שהוא כן במחשבות שלי. בסופו של דבר אנחנו חיים בחברה שמתעסקת באיך שאנחנו נראים ובעיקר כבני נוער. מודל היופי זה משהו שתמיד הרעים אותי. לאט־לאט אני מקבלת את זה שהחיצוניות גם חשובה לי. בכל זאת, המראה שלי חריג. אם אני חושבת שהעיסוק בחיצוניות הוא רדוד, אולי יש לזה סיבה, וצריך להעמיק אותו ולשנות אותו. ואם אני לא אשנה, אז מי כן?"

מה המסר שאת רוצה להעביר?
"המסר העיקרי, גם לעצמי, הוא לאהוב את עצמנו. עם מה שיש ועם מה שאין. ומה שאין זה לא בהכרח חוסר, לפעמים זה יתרון. אני משתדלת מאוד להגיד שזה לא שאין לי יד, אלא יש לי יד וחצי. זה לא שחסרה לי יד, אלא פשוט אין לי. זה לא במקום תיקון המידות; זה גם וגם. אני רוצה להראות שלהיות יפה זה להיות יפה בעיני עצמך, ושנלך בגאווה ובביטחון. אני מאמינה שהיופי הפנימי מקרין על החיצוני. ולא לוותר - לא על מה שאנחנו רוצים לעשות, לא על מי שאנחנו רוצים להיות, ולא על הגשמת החלומות שלנו".

אז זו היתה הבלחה חד־פעמית לאור הזרקורים, או שנראה אותך מפתיעה בקמפיין בעתיד?
"קיבלתי הצעות, ויהיה עוד משהו. אבל אני לא יודעת אם אני רוצה את זה בחיים שלי. החלום שלי הוא להרצות על סיפור החיים שלי ולחזק אנשים; לדבר על דימוי עצמי, על קבלה עצמית ועל ביטחון עצמי; להשתמש בזכות הזאת שנקראת 'חוסר יד' ולעבוד עם זה באופן חיובי. אני מאמינה שאם נולדתי ככה, זה סימן שזה חלק מהעשייה שלי בעולם - לשנות ולהניע דברים דרך זה. כמו הדוגמנות. כולנו חסרי ביטחון ונמצאים בתהליך הזה כל הזמן, לא משנה מי אתה או איך אתה נראה. אם זו המתנה שקיבלתי ואני יכולה להשפיע איתה - אעשה זאת".