עטרה רון. כל עוד אני יכולה - אמשיך לרוץ | צילום: SportPhotography

עמד לה על קצה הלשון להגיד לא; להגיב מהר על אוטומט ולהדוף בנימוס את הניסיון לראיון. אבל אז נפלט לה בחצי חיוך נבוך "אפשר לנסות", ונשמע שזה הפתיע אפילו אותה. "אני צריכה להתמודד עם הביישנות ועם הפחדים שלי. זו הדרך". ויש עליה, על עטרה רון (56) משובל, מחלוצות הרצות בארץ למרחקים ארוכים, חתיכת דרך וחתיכת התמודדות.

את יום האישה היא תחגוג על הרגליים. בזמן שרוב נשות ישראל יפקחו עיניים אל בוקר שישי, היא כבר תסגור קרוב ל־24 שעות ריצה ללא שינה באזור ניצנה שבנגב. מרוץ Challenge 24Hr המתקיים בסופ"ש זה (7-8.3) הוא אירוע מאתגר עם מסלול באורך 11.5 קילומטרים, שבו המנצחים הם אלו שצוברים את מספר ההקפות הגדול ביותר ב־24 שעות. זו השנה השלישית של רון על המסלול המדברי המוכר, והפרפרים מתעופפים לה בבטן כמו לפני כל חוויה. אבל מה שבעיקר מרגש אותה, הוא שהשנה יש עוד ייצוג נשי מלבדה במקצה. היא משחררת אנחת רווחה וחושפת חרדת פודיום.

"סוף־סוף יש שם עוד ארבע נשים, וזה מה שחשוב. אני שונאת להיות אישה יחידה ולקחת מקום ראשון. זה ממש מביך אותי".

את? מבכירות רצות האולטרה מרתון בישראל, מובכת מהמעמד שכל ספורטאי שואף אליו?
"פודיום בשבילי זה כמו עקירה כירורגית. אני מבינה שזה חלק מהמשחק, אבל מבחינתי כל אחד שמאתגר את עצמו בריצה מנצח את מה שהוא חלם עליו. אין בי תחרותיות מול אחרים, אבל יש לי כבוד מלא לאלו שכן שואפים להתחרות. אני רצה חובבת, משתתפת בשביל הכיף".

קצת מוזר לכנות אותה חובבת. זה לא ממש מתחבר עם ספורטאית חזקה שמאחוריה שובל אבק של הישגים מפוארים - ממרחקים של 10 קילומטר, דרך מרתונים רבים, ועד ריצות של 100, 144, וגם של 166 קילומטרים. אבל רון שומרת על אותנטיות, מכורה לפשטות, ושומרת מרחק מכל מה שמריח לה ככזה שאיבד את הצניעות. כי צניעות זה המוטו. המצפן. ואם החיישנים הרגישים מהבהבים לה ומשהו באווירה לא בא בטוב, היא מרחיקה את רגליה למחוזות אחרים.

"בצ'לנג 24 יש רוח אמיתית. יש חברוּת על השביל. יש עידוד וקבלה של כל אחד. אני מתחברת מאוד למדבר ולנוף הפתוח, והמסלול מהמם, בייחוד בלילה על גבול מצרים. רק להושיט יד ולקטוף כוכבים. אני יוצאת לדרך ולא יודעת מה יהיה. לוקחת קילומטר אחרי קילומטר, ונראה לאן נגיע. אין לי דחף לתוצאה. שנים הייתי במרוץ עכברים בעבודה. הספיק לי".

המחלה השקופה

לפני שלוש שנים היא עשתה קאט פתאומי. שלפה את עצמה בהחלטה נחושה ממסלול מהודק של קריירת הייטק, הפכה את הכיסא על השולחן, ונשבעה לעצמה שככה היא לא מעבירה את חייה. במשך 15 שנה ניהלה את מערך תשתיות המחשוב בסורוקה ("אינסטלציה של מחשבים"). כל רגע של ישיבה מול המחשב גרם לה לחרוק שיניים ולהתמודד עם כאבים חזקים שתקפו בעוצמה והתפוגגו משמעותית רק בזמן תנועה. מעטים ידעו עם מה היא מתמודדת, כי בחרה להסתיר את מחלתה. בעצם רק השנה התחילה לאט־לאט לדבר על התסמונת התוקפת בעיקר נשים, לשים אותה על השולחן, לשרבט אותה על הקיר, והחשיפה האמיצה עדיין לא פשוטה לה.

במה חלית?
"פיברומיאלגיה. אני חיה איתה מ־1995. למזלי הגעתי אל אחד הראומטולוגים הבודדים בארץ שהכיר את התסמונת באותן שנים. היא נחשבת 'מחלה שקופה' שאי אפשר לגבות את התסמינים שלה בבדיקות מעבדה, ואין לה טיפול יעיל או הכרה, ולכן היא נקראת גם מחלת הבושה".

הסימפטום העיקרי של פיברומיאלגיה הוא כאב כרוני מפושט בשרירים וברקמות החיבור, ללא הסבר פיזיולוגי. מדובר בתסמונת העלולה להגביל את תפקוד הלוקים בה באופן משמעותי, אך היא אינה גורמת לנכות הנראית לעין. נוסף על הכאבים, החולים סובלים מהפרעות שינה משמעותיות הגוררות עייפות חריגה בשעות היממה. לעיתים קרובות ישנם סימפטומים נוספים המורגשים במערכות שונות בגוף, כמו כאבי בטן. רון גילתה שכשהיא זזה לא כואב לה, והחלה לנהל את מחלתה באמצעות הריצה, מייצרת לעצמה הפוגות יזומות בכאבים האיומים. "בזמן שאני רצה הפיברו מונחת בצד. הישיבה היתה קשה מאוד ופשוט קיבלתי החלטה".

החלטה להיות בתנועה מתמדת?
"זה מה שעוזר לי. הריצה היא דרך ההתמודדות שלי עם הפיברו. קמתי ועזבתי את כלוב הזהב של ההייטק. אמרתי שאני לא רוצה לשבת יום אחד יותר. אמרו לי שזה צעד אמיץ. התפטרתי, לקחתי לי שנה ולמדתי ליצנות רפואית, יוגה צחוק, וקורס מאמני ריצות ארוכות".

מהפך רציני לעבור ממחשבים לשליחות עם חולים.
"להיות ליצנית רפואית היה חלום שלי. תמיד אהבתי תיאטרון, והומור הוא חלק ממני. מייד אחרי הקורס חזרתי לסורוקה כליצנית, ואני מתנדבת במחלקות המבוגרים - גריאטריה, דיאליזה, שיקום ועוד. נוסף על כך, יום בשבוע אני מתנדבת בבית אבות ברוחמה אצל הצעירים שלי בני ה־100 ומעבירה להם סדנת יוגה־צחוק. זה עושה לי טוב, ואני מקווה שגם למי שפוגש בי. ההתנדבות היא חוויה מיוחדת שמאפשרת לי לממש את הצד היצירתי שבי. היא ממלאה אותי בשמחה ובאנרגיות. אין ספק שאני מקבלת הרבה יותר מאשר נותנת".

ליצנית רפואית. האף האדום מאפשר לבטא את כל מה שהביישנות מחביאה

איך מתחברת ליצנות עם ביישנות?
"הכי מתחברת. האף האדום מאפשר לבטא את כל מה שהביישנות מחביאה".

לתת לקהילה

תרומה לקהילה היא סוג של אולטרה מרתון אצל רון. לטווח ארוך, דרך חיים. ממש לא אפיזודות חד־פעמיות. נוסף על חולי סורוקה וקשישי רוחמה שנהנים מצחוק מבריא, גם ענף הריצה בארץ נהנה ממה שהיא מתעקשת להעניק באהבה. באחד המרוצים תפסה אותה תחושה חזקה שהגיע זמנה לתת בחזרה לענף הריצה. "הרגשתי שזה אגואיסטי מאוד, הריצה. כולם מסביב עובדים בשבילנו, מפיקים, מעודדים, ואנחנו רק רצים. אני חושבת שזה חשוב מאוד להחזיר על כל הטוב שאנחנו מקבלים, אז לקחתי שנה, 2017, שבה לא השתתפתי בכלל במרוצים אלא רק התנדבתי בהם".

את גם מאמנת?
"כן, אבל לא בשכר. החלום שלי הוא לראות אצלי בקיבוץ עוד ועוד רצים, לחלוק איתם את חדוות הריצה, והחלום הולך ומתגשם. מי שפונה אליי, אני בונה לו תוכנית אישית, עוזרת להיכנס לעולם הריצה ומלווה בדרך. זה משמח אותי מאוד".

הריצה צמודה אליה כמו טייץ עוד מימי כיתה ה'. גדלו יחד. באותו קיץ התאמנה לאולימפיאדה של שובל והיתה מועמדת למדליה. זה היה בספטמבר 1972. כמה דקות לפני הטקס הנכסף בבית הספר התייצבו המורים, והפנים שלהם אמרו הכל. הם בישרו על הטבח הנורא בספורטאי המשלחת הישראלית במינכן. הטקס לא התקיים מעולם, אבל מאז היא לא הפסיקה לרוץ, פרט לשתי הפוגות קצרות כשנולדו הילדים.

רון, בת שובל, נשואה לאליעזר, "האחד והיחיד שלי", מורה לחינוך גופני בגמלאות. לפני שלושים שנה הם התייצבו על קו הזינוק הזוגי ומְתחזקים אהבה שצולחת את מהמורות המסלול. "חטפתי אותו במחטף מהיר מקיבוץ בית קמה, והוא האולטראיסט האמיתי במשפחה. הוא רץ מסביבי ותומך - אין דברים כאלה. הונגרי חייב במידה של מזוכיזם כדי לחלוק את מסע חייו עם פולנייה". והוא איתה, בכאבים ובפסגות, חולק חוויות, תחנות מים ונופים, בכל השיגעונות והמרוצים. יש להם בת ובן - נעמה (28) ונדב (26), שפרחו מהקן לעיסוקיהם וללימודיהם, אבל גם משם הם מקור לגאווה אימהית מזוקקת.

נשאר לך זמן לעבוד בין ההתנדבויות?
"עד לפני חודש עבדתי חלקית בגיל הרך בקיבוץ. כרגע המערכת בתפוסת עובדות מלאה. חשוב לי שהמקום שאעבוד בו יהיה מתאים לפעילויות שלי - להתנדבות, לריצה ולליווי מתאמנים. העבודה הפריעה לי מספיק שנים. עכשיו אני מחפשת משהו שלא יפריע לי".

בלילות לבנים, כשהפיברומיאלגיה בוערת בשרירים, היא כותבת שירים. שואבת כוחות מהמילים הכתובות עד שיעלה האור ליום חדש של נתינה למישהו אחר.

עד כמה כואב לך כשכואב?
"בסולם של 10-1 זה 13, ולפעמים יותר. בעיקר בלילה".

היא לא סובלת את המילה סובלת, ומסרבת להשתמש בה. "אני מתמודדת", היא מדייקת. אין בה שמץ קורבנוּת. להפך. הרבה חמלה. למבוגרים, לזִקנה, לחולי. וצחוק חופשי מהלב שמגיח מתי שבא לו, מתערבב עם משככי הכאבים של החיים - בית חם, בירות קרות, הפועל באר שבע ("אוהדת שרופה"), וזה שבולעים אותו בעיניים - הטבע.

מתי את רצה?
"אני משתדלת לראות בכל יום זריחה או שקיעה, או את שתיהן. השעות האהובות עליי הן אלו שלפני הזריחה, כשהעולם שקט. אני אוהבת מאוד מוזיקה, אבל אף פעם לא רצה עם אוזניות, כי זה מפריע לי לשמוע את השלווה. יש לי שני ימי מנוחה בשבוע שבהם אני לא רצה, והם הכי קשים. המנוחה היא חלק חשוב מאוד באימון שלי, כדי להמשיך עוד שנים רבות. כל עוד אני יכולה - אמשיך לרוץ. כמו שבמרוץ ארוך אני מסתכלת רק על חצי השעה הבאה, ולא על המרחק כולו, כי זה הופך את הכל למהנה פחות - כך גם בחיים. בריצות אולטרה יש משברים, וזה חלק מהיופי של העולם הזה. אם הגוף מסמן שאי אפשר להמשיך, וגם זה קרה, אז מפסיקים. לומדים מזה וממשיכים הלאה. יש משפחה, שהיא חשובה הרבה־הרבה יותר. ריצה היא בסך הכל תחביב, והעיקר לשמור עליה ככה ולא להפוך אותה לעבודה".