קבוצת שילר ישלם 45 אלף שקלים, הוצאות משפט, לשלושה יורשים שתבעו ממנו את זכות הוריהם המנוחים, שהיו חברים בקיבוץ, לשיוך דירה או מגרש – בהתאם לפסק בוררות שניתן בעניינם. השופטת חנה קיציס מבית המשפט המחוזי מרכז-לוד ביקרה את התנהלות הקיבוץ שעיכב את מימושו של פסק הבוררות, ואמרה כי פרשנות הקיבוץ לפסק הבוררות "אינה הגונה וחסרת תום לב".

עוד בשנת 2009 החליט הקיבוץ על "המועד הקובע" לצורך שיוך הדירות. אין מחלוקת, תיארה השופטת, כי "עמדה למנוחים הזכות לשיוך דירה בקיבוץ. זכות זו היא בת הורשה, והיורשים ירשו זכות זו".

בשנת 2014 החליטה הנהלת הקיבוץ כי בשל מצוקת דיור יועמדו דירות שהתפנו לאחר המועד הקובע (בשל מעבר לבית סיעודי או לדיור מוגן), לטובת מגורי קבע למשפחות חברים, תוך שמירת זכותם של החברים "להשתתף בשיוך הדירות" באמצעות מגרש לבניית דירה. היורשים חלקו על כך, והסכסוך נמסר להכרעת בוררים. אלה פסקו (בשנת 2015) שהיורשים ירשו את זכות הוריהם לדירה, אך קבעו שאם הקיבוץ מבקש לקבל לרשותו את דירת המנוחים עליו להעמיד ליורשים זכות למגרש בלתי-מבונה "באזור בנייה פעיל, לצורך בנייה ולשיוך הדירה".

מיקום המגרש ייקבע בהגרלת המגרשים הראשונה שתיערך בקיבוץ, והיורשים ייקחו בה חלק כשווים לחברים האחרים. "התשתיות, ההיטלים והמסים הקשורים לבינוי במגרש שיועמד ליורשים" יהיו על חשבון הקיבוץ, שגם יזכה את היורשים בסכום כספי המבטא את הערך השמאי שנקבע לדירה שנמסרה לקיבוץ – כך נפסק.

בתחילת 2016 החליטה הנהלת הקיבוץ להותיר את דירת המנוחים כדיור זמני לשימוש חברים בקיבוץ, ולא שעתה לעמדת היורשים שאינם מוכנים "להשלים עם המציאות בה הם מנועים מלהשתמש בדירת ההורים ומאידך גם לא נמסר להם מגרש לבנייה", כלשונם. ביולי 2017 החליט הוועד הממונה בקיבוץ על הקפאת מהלך השיוך לשנה, ובינואר 2019 החל הקיבוץ בהליכי הקצאה של חמישים מגרשים לחברי הקיבוץ.

זכות היורשים. על הקיבוץ להקצות להם מגרש (צילום: שרון צור)

היורשים, שתבעו לממש את זכותם למגרש, פנו לבית המשפט באמצעות עו"ד שגיא מירום, וטענו כי פסק הבוררות קבע שבמקרה בו יבקש הקיבוץ להשתמש בדירה – עליו להקצות להם מגרש לבנייה. לדבריהם, פרק הזמן שחלף ממועד מתן פסק הבוררות הוא ארוך ובלתי-סביר ועל הקיבוץ לקיים את הפסק ולמסור לתובעים מגרש לבנייה. כדי לשמור על זכותם, הם ביקשו צו מניעה שימנע מהקיבוץ להקצות מגרשים לחברים שיש להם ותק נמוך מהוותק המצרפי של הוריהם המנוחים. בית המשפט נענה, ובהסכמת הקיבוץ ניתן צו מניעה שאסר שיווק מגרש מסוים לחברים אחרים עד לתום הדיון בתביעה.

מנגד טען הקיבוץ, באמצעות עורכי הדין תמיר סלע ואלעד ברק, כי טרם הגיע המועד להקצאת נכס לשיוך ליורשים, וכי לו הזכות לקבוע אם הם יקבלו את דירת המנוחים או מגרש. לשיטת הקיבוץ, לפי פסק הבוררות הוא רשאי להשתמש בדירה באופן זמני, ורק אם יחליט בעתיד לסמנה לשיוך למשפחה אחרת במקום היורשים, תקום להם הזכות לקבלת מגרש (אך לא קודם לכן).

השופטת פסקה כי עמדת הקיבוץ עומדת בניגוד לפרשנות הנכונה של פסק הבוררות. היא הסבירה שפסק הבוררות לא התיר לקיבוץ שימוש זמני או ארעי בדירה, אלא קבע אחת משתיים: הותרת הדירה בידי היורשים, או העברתה לשימוש הקיבוץ כנגד העמדת מגרש חלופי ליורשים. אם בחר הקיבוץ להשתמש בדירה ולא העמידה לרשות היורשים – קמה להם הזכות להשתתף בהגרלה לקבלת מגרש בלתי-מבונה, והמועד לכך הגיע.

לדברי השופטת, הליך השיוך החל עוד בשנת 2016, הוא "מצוי בשלב מתקדם ועל כן בשלו התנאים להקצאת המגרש". משכך, פסקה כי יש לראות את היורשים כמי שהשתתפו וזכו בהגרלה על המגרש "ששיווקו הוקפא" בצו המניעה, וכי על הקיבוץ להקצות להם את המגרש ולשאת בשכר הטרחה של פרקליטם.